זהו יום הולדת שלא תחוגג.
אז עכשיו כבר כמה זמן אחרי חצות, אני לא יודעת כמה זמן בדיוק כי אני בעיקר מבולבלת. אני מקלידה ומוחקת, מסתובבת ברחבי הבית, מהרהרת.
ברגעים אלו ממש אתה צריך להיות בן 17, כבר לא באמצע החופש, מכין את עצמך לפינאלה של כיתה י"ב. בנחיתה רכה בחזרה למציאות, כשאני בודקת איפה אני עומדת ואיפה אתה, אני מסתכלת על לוח השנה ורואה שעוד חודש פחות יומיים תחלוף שנה מאז שאירנה התקשרה אליי וסיפרה לי שקפצת מעזריאלי ואני אמרתי לה שמי שאמר לה את זה כנראה עישן משהו מקולקל.
איך הזמן טס, הא? לא תמיד הוא עובד לטובתנו, ובשבילך הוא עומד מלכת, ממתין דרוך שתמשיך אותו. הזמן שלנו אוזל משניה לשניה כאשר המחוגים שלך קפאו.
אני לא אשתפך עכשיו על איזה בן אדם נדיר היית, על איך שליווית את ההתבגרות שלי, על החוויות המדהימות שלנו איתך ועל כל הזכרונות שמסרבים להרפות. אני רק אגיד שאני מתגעגעת אלייך, נורא, ושאני חושבת עלייך כל יום. שקשה לי להשלים עם זה שאתה מת, כבר שנה פחות חודש ויומיים, ושאני עדיין מפחדת נורא שיקרה דבר כזה שוב.
כמה סמלי שמחר, ביום הולדתך ה-17 שלא תחגוג, אנחנו נהיה בתל אביב ונרד בתחנת הרכבת במרכז ומשם אפשר לראות את מגדלי עזריאלי, עומדים להם זקופים וגאים, אותם מגדלים שיש תמיד המולה סביבם ואנשים וצבעוניות, ובעיניי הם לא יותר מגוש בטון אפור. המגדלים, כמו האנשים שמבקרים בהם, לא מודעים לסודות שהבניין הזה טומן, ולעובדה שבחרת שם לסיים את החיים שלך. אני אסתכל לעבר המגדלים ואמשיך ללכת. אין לי שום עניין ואין לי שום רצון להיות חלק מההמולה שם. היא מיותרת בשבילי.
את יום ההולדת הזה לא נחגוג עם בלונים ועוגה. גם לא עם מתנות.
היית כל כך מיוחד בעיניי. אני לא אשכח מי אנחנו.
יום הולדת שמח, איפה שלא תהיה, איך שלא תהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
