|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 We got the handshake under our tongue
ביום ההופעה של MGMT (כלומר רביעי שעבר) התעוררתי נרגשת ונרעשת ומיד התקשרתי למלוותי היקרה, שני, על מנת לקבוע מתי נצא אל עבר גני התערוכה. חצי שנה חיכיתי לרגע הנ"ל והשמחה בחדרי הייתה רבה. לפניכם תיאור של אחד הימים היותר יפים בחיי 
בכל אופן, אז אחרי שהתעוררתי (נרגשת ונרעשת, אל תשכחו!) ניגשתי אל המסנג'ר והתכתבתי עם לא אחר מנתי (שאמנם סיפור ההופעה שלו הרבה יותר מעניין משלי, אבל מה, לא תשארו?), שהיה זקוק לווסט בשביל ההופעה. שאני לא אעזור לעלם במצוקה? לאחר סבב טלפונים קצרצר, שגרם להתעוררותם בטרם עת של יותר מדי אנשים (אבל ניחא), נמצאו לא פחות מ-3 ווסטים, כולם גרוזינים באופן מפליא. כשהייתי בדרכי לסבתא לאסוף אחד מהם התקבלה ההודעה מנתי שנמצא הווסט, ומבצע "ווסט במדבר" צלח למרות שלא מומש (אבל בשבילנו גם ההצלחות הלא ממומשות נחשבות).
אז אחרי שביליתי קצת אצל סבתא (אין על סבתא!), חזרתי הביתה על מנת לישון ולהתחיל בהתארגנות לקראת ההופעה. אין לי יותר מה לכתוב לכם בפסקה הזו, ישנתי, התקלחתי והתלבשתי, אבל אם תעברו לפסקה הבאה.....
שני ואני קבענו להפגש ב-18:00, לעלות על הרכבת של 18:29 ולהגיע לגני התערוכה כבר בסביבות 19:00. כמובן שזה לא קרה. נפגשנו בשעה 18:20 (שני פספסה את האוטובוס לעיר), התעכבנו בפוליצר (כמה זמן לא היינו שם... ימי בית הספר, הימים הטובים) לצורך הצטיידות והתחמשות שכללה במבה, אפרופו, קינדר בואנו לבן ומסטיקים (ממחר דיאטה!). אה, ובקבוק מים. עלינו על האוטובוס שעוצר ליד הרכבת והמתנו, לא בטוחות איפה לרדת (כי הכביש שם בשיפוצים וכאלה). תלינו את תקוותנו בחייל צעיר שגם כן היה צריך להגיע לרכבת. ראינו שהוא עומד לרדת מהדלת הקדמית ולכן מיהרנו וירדנו מהדלת האחורית. ואז ראינו את האוטובוס ממשיך ומוריד את החייל בתחנה הבאה, כ-30 מטר אחרי התחנה שבה אנחנו ירדנו (והרבה יותר קרוב אל הרכבת).
אני: "חייל מנוול! אני לא מאמינה שהוא עבד עלינו!"
שני: "אופף ודווקא כשאנחנו ממהרות אנחנו מפספסות ככה!"
אני: "הרכבת יוצאת עוד 10 דקות!"
שני: "אני לא מאמינה שאנחנו לא יודעות איפה לרדת. אנחנו פאקינג חדרתיות!! כמה זמן את גרה כאן?"
אני: "כל חיי, כבר 16 שנים."
שני: 
אני: 
(אני אהיה בת 19 בראשון לינואר).
מתוקים, אין צורך להבהל! הספקנו את הרכבת של 19:05, דבר שמוכיח שאכן כל ההליכות/ריצות שאני עושה משתלמות. ברכבת התחלנו להעלות השערות לגבי ההופעה מכיוון שבערך כולם נסעו למדונה ול-MGMT כמעט ולא עשו ייחצון. "מקסימום תהיה הופעה פרטית. זה יותר נחמד", חשבתי בתומי, אבל כשהגענו לגני התערוכה בשעה 19:40 גילינו שחוץ מאיתנו באו עוד כמה מאות אנשים.
לפתע אני ושני הרגשנו קצת לא קשורות. הרוב הגדול של הקהל ניסה להתאים את עצמו לאופיה של הלהקה ובא במראה היפי: סרטים בשיער, ווסטים, ג'יפה וכו'. רק אנחנו באנו מדוגמות ומתואמות (באופן מקרי ביותר לבשנו ג'ינסים שחורים וחולצות כחולות. "ממש טלמניה!"). חיפשנו בעצמנו סממנים היפיים גם כן: נעלי טבע נאות זה היפי, לא? גם גופיית קרושה, היפים מתים על דברים סרוגים! ותיק פרחוני, זה הכי ילדת פרחים שיש. לא? לא
אז הלכנו לשתות בירה, הרי זה אירוע של הייניקן! ובכן יש פוסטמות ששאלו את הברמנית אם יש מכבי! כאילו, מה?!?!?!? נתחיל בזה שמי בכלל שותה מכבי? זה זוהמה! וזה אירוע של הייניקן! בכל אופן, שתינו לנו בירה, הסתחררנו קלות, ואז עשינו את מה שאנחנו עושות הכי טוב, כיאה לבחורות בגובה 150 ס"מ. נדחפנו לשורות הראשונות .
במרחק של 2 וחצי מטרים מהבמה היה נחמד למדי (בערך שורה שלישית), ראות טובה וכאלה וגם הסאונד היה מעולה. הרכב החימום The Dallas Guild נתן הופעה חביבה למדי, למרות שהיה איזה קטע אידיוטי שבו הסולן שר לתוך אפרכסת של טלפון. כל כך אייטיז! לרגע חשבתי שליונל ריצ'י יקפוץ לבמה! בכל אופן, הם באמת היו חמודים. ואז, באיחור קל....
MGMT עלו לבמה!!! איזה הופעה! איזה אנרגיות בקהל! אוחחח. פאקינג פינאטס!! הייתי כל כך כל כך כל כך מאושרת! אז נכון, אין להם כריזמה ואנרגיות על הבמה, אבל זה לא משהו ש-youtube לא עשה הכנה אליו. אז נכון, במקום הסאונד האלקטרוני-חלומי שלהם קיבלנו פצצת דיסטורשן (היי, אני בעד!). אז נכון, זה לא היה מה שכולם ציפו, אבל פאק, MGMT, כאן בישראל, על הבמה. חייבים להעריך את זה! אני אישית נהנתי מכל רגע ורגע, ולא איכפת לי מה כל יפי הנפש למיניהם יאמרו. אפילו שני, יקירתי היקרה, שלא הכירה אף אחד משירי הלהקה עד לאותו היום (השמעתי לה קצת ברכבת) התלהבה והפכה למעריצה מן המניין. מבחינתי כל הערב הזה עמד בסימן לעצום את העיניים ולהתמכר לרגע. חצי שנה חיכיתי לזה, וזה בהחלט היה שווה כל שקל  . עם בירה ביד אחת, חברתי היקרה שני לידי (אין עלייך גורג'ס!) ואנדרו ובן על הבמה, זה בהחלט היה ערב מדהים. כל שניה ושניה ממנו.
קראתי כתבות ביום לאחר מכן וגם הרבה טוקבקים זועמים בדבר ההופעה והפאשלות לכאורה. איפה הם חשבו שהם, במדונה? עוכרי ישראל! אנשים שבחרו להתאכזב התאכזבו, ככה זה. אולי יש לי ציפיות נמוכות, אולי השמיעה שלי לא משהו. בעיני היה נפלא. הדבר היחיד שביאס היה זה שאנדרו, במקום להופיע במראה קצת יותר מטורזן והיפי, נראה רגיל לגמרי. נו, במקום שאני ושני נתאים את עצמינו לסגנון שלו, הוא התאים את עצמו אלינו .
בחזרה בחדרה, שעת לילה מאוחרת. אני ושני מתחילות לצעוד אל ביתי הקט שנמצא כ-10 דקות הליכה מהירה מהרכבת. לידנו עוצרת מכונית ובה... שני ערבים!
ערבי 1: "איך מגיעים לחדרה?"
אני: "אתה בחדרה."
ערבי 1: "אבל אני מחפש רחוב מסויים..."
אני: "איזה?"
ערבי 1: "רחוב הלב.... שלך!"
*ערבי 2 נקרע מצחוק*
הם מזמינים אותנו לקפה.
לרגע אני ושני חוששות. התחלתי לחשוב על להרים בלטה ולדפוק לו בראש. "הבנזונה רצה להגיע לרחוב הלב שלי, אדוני השופט!". ואז הם נסעו.
אצלי במיטה, אני ושני מעבירות חוויות ומדברות עד שהעיניים נעצמות לבד...ובשעה 7 בבוקר, יאללה למקדונלדס, יש עבודה! וכך תם לו כל הקסם.
שיהיו לכם חיים נפלאים,
תשארו מהממים,
ק' :)
|
נכתב על ידי
,
9/9/2009 13:37
בקטגוריות אושר, אלכוהול, אני, מוזיקה, סקס, תמונות, אופטימי, אקטואליה, מוסיקה והופעות חיות, מוסיקה, הומור
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Tiger lily. ב-14/9/2009 13:03
|
קוויקי
אז מה?
הימים הם ימים קשים. בין לימודיי כימיה וביולוגיה, לימודים לפסיכומטרי (עוד אפרט!) והרבה ספינינג, גיליתי שחסרה לי הכתיבה עד מאוד. אז נכון, זו הפעם ה-80 שאני פורשת וחוזרת אבל מעולם לא הסתרתי את זה שאני לא מאוזנת בעליל. בהומאז' לדמות מפתח בהווייתה של החברה הישראלית- אני שיקרתי, אני אשקר ואני אמשיך לשקר.
איש אשכוליות
אני במרחק 22 שניות מלהיות בת 18. סיפרתי לכם שאני וישו נולדנו באותו יום? אם לא, אז שתדעו לכם שמפרידות בינינו רק 1991 שנים. זה שאני אהיה בת 18 (ביום חמישי הקרוב!) מסמל בעיניי הרבה דברים, אבל בעיקר את זה שעברייני אינטרנט שרוצים קטינות כבר לא יחשקו בי לסייבר סקס לוהט. זה בסדר, זה לא שאני מוחמאת מזה רצח, זה לא שזו טפיחה לאגו שלי, זה לא שאני נהנית לאגנר אתכם אחד אחרי השני, זה לא שנקשרתי ל"כוסון אש שמת למשמש" או האמנתי לו כשהוא אמר שהוא רואה בי יותר מקטינה לוהטת. תלכו, מי צריך אתכם בכלל.
כוסון אש שמת למשמש
אז כן, גם אני נפלתי לקדחת העתודה ואני שוקדת במרץ על לימודיי לקראת הפסיכומטרי בפברואר. בינתיים אני עושה כיף חיים עם המילון וקוראת לכל מי שמרגיז אותי ליסטים, קנרס, או תימסח. לחצופים באמת אני אפילו קוראת אפיקורס ומעירה להם שיש להם מוך על השפה. באופן כללי הולך לא רע בינתיים, ואני בונה על זה שאם אני לא מבריקה במיוחד באופן טבעי, אולי העיניים היפות שלי ונכונותי ללבוש מחשופים עמוקים יעזרו לי להתקבל.
תמסח חטוב במיוחד
איך עבדתי על הצבא וגם הספקתי: לאחר, להאבד, להיות סטוקרית ולהתחיל עם הרופא.
את בוקר ה-24 לחודש התחלתי כבר בשעה 6:00 כאשר אמא שלי ניסתה להעיר אותי תוך כדי קריאות "קומי!! את הולכת לצבא היום!! תתלבשי יפה שלא יגלו שאת מופרעת ויורידו לך את הפרופיל עוד יותר!" , עבדתי עליה שאני מתעוררת וברגע שהיא סגרה את הדלת חזרתי לישון. אחרי 10 דקות היא חזרה ועשתה את הדבר הכי אכזרי בעולם- היא משכה ממני את שמיכת הפוך שלי, משאירה אותי מייללת "לממממההה?" בדציבלים מהממים (מריה קארי פראיירית לידי) ומנסה להתכסות בסדין של המיטה, בגרביים שהיו זרוקים מתחת לכרית ובקופסת הטישו שישנה איתי כל לילה כפיות (החורף קשה).
בסופו של דבר התעוררתי, התלבשתי יפה, בדקתי שיש לי בדיוק 2 גבות ו-0 שפם ויצאתי אל דרכי במסע הארוך לועדה הרפואית החוזרת. ברגע שיצאתי מהבית בשעה 6:30 הייתי בהלם. מעולם לא טרחתי להיות בחוץ בשעה כל כך מוקדמת, ועכשיו שזה סוף סוף קורה הרגשתי כאילו עולם שלם חמק ממני. חזיתי באיך שמשאיות הזבל מרוקנות את הפחים ומעיפות את החתולים החוצה לעוד יום חדש, באיך שהציפורים מצייצות (וגורמות לי להתקף חרדה קטן), ואיך שהשמש מבליחה החוצה ואז חוזרת פנימה תוך כדי שהיא אומרת "אהה עבדתי עלייך! תרקבי בגשם, זונה!". כל זה גרם לי להבין שאני בחיים לא יוצאת שוב מהבית לפני 7:00 לפחות. איפף.
ברגע שהגעתי אל תחנת הרכבת ראיתי שנוסעי הרכבת לחיפה מנופפים לי לשלום ושאיזה חצוף אחד מפנה לי אצבע משולשת ומוציא לשון. אז חיכיתי 40 דקות לרכבת הבאה וכעסתי על אמא שלי שלא העירה אותי מוקדם יותר.
בזמן הנסיעה ברכבת החלו תהיות עולות במוחי הנבוב ובעל ההתמצאות של לשלוש עיוור, פיסח ותתרן- "לאן אני צריכה להגיע בכלל? למרכזית חוף הכרמל או למרכזית לב המפרץ? או שזה בכלל לב הכרמל וחוף המפרץ? מפרץ הכרמל וחוף הלב? הא? לא? לאן? לא יודעת. צו ראשון היה ממזמן. מה עושים?". בסופו של דבר ירדתי בחוף הכרמל ואצתי אל אגד על מנת לתפוס אוטובוס אל לשכת גיוס. במודעין שאלתי בחינניות היכן נמצא קו 114 ואיש המודיעין ענה לי שברציף מספר 20. פשוט עד כאן, לא? אחרי סריקה של כל התחנה המרכזית כולל מתחת לבלטות גיליתי שיש רק 17 רציפים. חזרתי אל המניאק ויללתי שאין דבר כזה רציף 20. אז הוא אמר "אה, זה ברציף 10".
כשעליתי על האוטובוס לאחר כ-10 דקות של המתנה ומטר קללות שלא יביישו נהג משאית עופות ביום חם במיוחד ביקשתי מהנהג שיגיד לי איפה התחנה הכי קרובה ללשכת הגיוס כי אין לי שמץ של מושג לאן אני צריכה ללכת. לאחר כ-40 דקות באוטובוס הבנתי שמשהו כאן לא הגיוני אבל חיכיתי, כי אני גם ככה לא מכירה את חיפה והנהג אמר שהוא יקרא לי. אחרי עוד 10 דקות הוא באמת קרא לי "מה לא ירדת? חשבתי שאת יודעת איפה התחנה!". "אממ, כאילו, לא, אם הייתי יודעת איפה לרדת לא הייתי מבקשת ממך להגיד לי איפה אני צריכה לרדת!". הוא הוריד אותי באמצע כביש כלשהו, אמר לי לחפש את התחנה ושכל אוטובוס שעובר שם יקח אותי ללשכת גיוס. אחרי כדקה של המתנה שבה הייתי בטוחה שהולכים לחטוף אותי, לאנוס אותי, לבתר את הגופה ולהאכיל איתה את הפועלים התאילנדים הבלתי חוקיים של איזה קבלן אמיד מאשקלון הגיע האוטובוס. אחרי משהו כמו 2 תחנות הנהג אמר לי שאני צריכה לרדת ולעקוב אחרי החננה המכוער הזה. "תפסי אותו, תפסי אותו! אל תתני לו לחמוק ממך! הוא המפה שלך ללשכת גיוס!". הנהנתי בדרמטיות ווהתחלתי לעקוב אחר הנער בריצה קלה תוך כדי זעיקת "הלווו, לך לאט יותר!! יש לי רגליים קצרות!". כל הסיפור היה בערך 2 מטר, כי לשכת גיוס נמצאת בפינה של אותה תחנה. הא.
כשהגיע תורי להכנס לחדר הרופא כדי שידון בי שוב גיליתי את הפתעת חיי! זה היה הרופא החתיך של הבנים, גסן שמו (שם משפחתו? כינויו בפי החבר'ה? הדרגה שלו? ככה החיילים קראו לו), שציפה לי. איך שנכנסתי לחדר שאלתי אותו אם אני צריכה להתשפט (תוך כדי מחשבה "כדאי לך! יש לי אחלה לאנז'רי היום!") הוא אמר לי לחלוץ נעליים ולעלות על המשקל "אני רואה שירדת הרבה במשקל... יפה..." ציחקקתי קלות, הסמקתי ואז נזכרתי שאני אמורה להעלות פה את הפרופיל שלי! "כן, אבל בדרך בריאה. אני לא טובה בצומות. ואני גם שונאת להקיא, זה לא טוב לשיניים וכאלה. נשבעת לך שתיתי מלא מים וכאלה. שום הפרעות, לאלא!" הוא גיחך ואמר לי שעכשיו הוא ימדוד לי את הגובה, דבר שמביא אותי לאנקדוטה הבא:
כשאר גיליתי שהוריד לי את הפרופיל על סעיף גובה בגלל שחסר לי לכאורה סניטמטר אחד כדי להיות בתקן (שהוא 150 ס"מ)התעצבנתי. כשהלכתי לאחות כדי להמדד שוב לצרכי מכתב העירעור גיליתי שאני 148 ס"מ, אז ככה בקטנה ביקשתי ממנה להוסיף 2 ס"מ. רק כדי שזה יהיה מספר עגול. ערב לפני הועדה הרפואית החוזרת התייעצתי עם ס', שעכשיו הוא קצין של הנדסה קרבית ועושה משהו ממש מגניב כזה ועם מלא אחריות (שאין לי שמץ של מושג מהו). ראשית, הוא היה בהלם "את רוצה להגיד לי ששיקרת לצבא?" "מי, אני?! ביקשתי מהאחות של קופ"ח שתשקר". ואז העליתי בפניו את המזימה שלי ושל סוזי לשים מדרסים בתוך הגרב ואז להיות גבוהה יותר בלפחות 2ס"מ. זה נכשל כמובן כי אחרי שגזרתי הדבקתי והסתרתי את המדרסים גיליתי שהם עושים רעש כשאני הולכת. ס' אמר לי פשוט להיות עצמי ולקוות לטוב "במקרה הכי גרוע, תעשי עיניים לרופא. יותר מזה אין לי מה להגיד". אין כמו עצות טובות שאח גדול מטכס לאחותו הקטנה.
ובחזרה לסיפור: נעמדתי על מד הגובה, זקפתי גב, הבלטתי חזה, פיזרתי שיער (אולי הנפח יטעה אותו?), כיווצתי ישבן והכנסתי בטן.
הסתכלתי עליו במבט מפתה ועמדתי על הכריות של כף הרגל כך שהוספתי לעצמי בקלות 2 ס"מ נוספים. מכיוון שיש לי סעיף בגלל הפלטפוס הוא החליט לבדוק גם מה שלום כפות רגליים הענוגות שלי. "אל תתטרח, הן עדיין שטוחות" עניתי לו, וקיוויתי שעכשיו הגיע הזמן להתפשט. "תורידי גרבים ותעמדי על קצות האצבעות" הוא אמר בטון מסוקס (אם יש טון כזה). "כן, עדיין שטוח" הוא אמר ונעלבתי בשם השדיים שלי. תחנק, יש לי אחלה פושאפ. הוא קבע לי פרופיל 82 ושיחרר אותי הביתה, לא לפני ששאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא לא רוצה שאני אתפשט.
כשיצאתי מלשכת גיוס כמעט טבעתי בגשם, גיליתי שאני שונאת את חיפה, מצאתי לי דירה שם למקרה ויזדמן לי לגור שם (דירה ממש יפה מבחוץ. וינטאג' טהור!) וכמעט נאבדתי שוב כאשר גיליתי שהחוק החדרתי שבו כל אוטובוס היוצא מתחנה מרכזית מגיע אליה בחזרה אחרי 30 דקות לכל היותר לא חל גם בחיפה. היה מטריף.
עד כאן להיום,
שמחתי לחפור,
חג שמח חתיכים וחתיכות שכמותכם!
| |
wer'e done!!
ובכן יקיריי, בלוג זה סיים את דרכו בעולם.
חפשו אותי, אולי עוד תמצאו אותי במקום אחר...
בינתיים אתם מוזמנים ליצור איתי קשר:
מייל- [email protected]
מסנג'ר- [email protected]
ופייסבוק
מתה לעשות לכל אחד ואחת מכם ילד,
קארין (בפעם האחרונה בהחלט!)
|
נכתב על ידי
,
22/11/2008 17:54
בקטגוריות אהבה, אושר, אישי, אני, סקס, תמונות, אהבה ויחסים, אופטימי, אינטרנט, אקטואליה, בחירות 2006, ביקורת, בית ספר, מפגשי ישרא-בלוג, סיפרותי, פסימי, צבא, שחרור קיטור, עבודה
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של s.o.m ב-25/11/2008 15:58
|
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
