born with a heart of steel

מתוך מבול המחשבות שסוערות לי בראש, הגעתי, לאחר אינספור תהיות לכאן ולכאן, למסקנה שאתה מחשבה מיותרת.

וזה כואב לי נורא.

אבל...

השבוע אנחנו מתחילים ללמוד מכ"ר (מכונאות רכב, אוי הברוך), ויש לי כבר פנטזיה על איך אני מרקדת מרוחה בגריז כמו שאקירה

עוד 11 וחצי חודשים לסדיר ולדרגות. פתאום זה כבר לא נשמע לי כ"כ הרבה.

אני סוגרת שבת, שוב (מה קרה ל-1 מ-5 שהבטיחו לי?! סגרתי לפני שבועיים!),

נתדיין עוד שבועיים

(מעבר לזה שהוא גדל להיות כוסון, הוא גם מעביר לי את השמירות בכיף. (זה אלכס טרנר, לכל התוהים ))

היי לכל היפים והיפות!

האמת שקיוויתי לסגור את השבת הזו כדי להיות בבית בשבת הבאה ולחגוג יום הולדת כמו שצריך, אבל הנה אני כאן, קחו אותי!

two steps forward then three steps back, it won't be easy

אז ככה: כרגע אני משרתת בבה"ד 20 בצריפין במסלול הייעודי לקצונה בחיל החימוש. צקצוקים, טענות ותלונות לא יעזרו, זה מה שבחרתי ואני לא מתחרטת. השירות שלי יארך 3 שנים כי אני מחוייבת לשנה קבע.

מכיוון שהטירונות שלי כללית לחיל החימוש הספקתי להתקל בהמון סוגי אוכלוסיות. בקיצור, יש אצלנו כאלה עברייניות שאני בשוק שעוד לא נדקרתי . אבל, הבה לא נסחף, יש גם בנות מקסימות והערסיות הן בהחלט מיעוט (רק קצת רועש), בעיקר ה-9 הנוספות שמיועדות איתי לקצונה, יש איתנו 30 בנים שגם הם מיועדים לקצונה.

תנאי השירות שלי לא רעים בכלל מלבד זה שהאוכל (שהוא קייטרינג) זוועתי (לפחות אני מרזה), השירותים דוחים, קר מאוד, המדים נראים עלי נורא, ותקעו אותי לישון במיטה למעלה. יש לנו גם 2 מקלחונים בלבד לכל 50 בנות המחלקה, אבל זה נותן הרגשה משפחתית . טיפ שלי למתגייס החושש ממקלחות משותפות: תמיד תביט למעלה- אתה לא רוצה לראות את כולם עירומים, ובטח שלא מה שהולך על הריצפה.

המ"מ שלי מקסימה וגם יש לי אחלה מפקדת, שאישרה לי להכניס כיסא לחדר אחרי שהתלוננתי שקשה לי לטפס למיטה . המד"סים כרגע לא קשים בכלל, אני גונבת חיבוקים בסתר (השילוב הראוי וזה), מלאה בסימנים כחולים, ובאופן כללי, ההרגשה היא שטירונות 02 היא פשוט קייטנה שלוקחת את עצמה ברצינות.

מה שכן, בהחלט קל להתבאס על כל מה שאתה מפסיד בחיים האזרחיים ועל זה שאת גרועה במטווחים (ככה יצא). לעזאזל, לא אישור לי נשק מקוצר בגלל סנטימטר אחד שקרי!! אני בכלל לא 151 ס"מ, אני עמדתי על קצות האצבעות בעירעור על הפרופיל . אני אישית מנסה שלא להתעסק בזה שיש לי 3 שנים שלמות ומנסה לעבור כל שבוע בזכות עצמו.

מסיבה שלא ברורה איתי בחדר ישנן גם 2 הבנות הכי ערסיות בכל הפלוגה, וההשכמות שלי מתבצעות כל בוקר לקולו של תמיר גל או אבי ביטר. בקיצור, מסיבה. אני משתדלת לקחת הכל בקלות ולהעריך דברים קטנים כמו זמן להשתמש בחוט דנטלי, אבל מצד שני:

מחשבותיו של אתאיסט גוסס

לפעמים יש צורך בניעור קל עד רציני על מנת להשיב את הסדר המחשבתי על כנו. עייפה, רעבה, קפואה, ובעלת חוסר יכולת משוועת להכנס לשירותים בבסיס הייתי על סף נקודת שבירה ביום שלישי. תמיד קל יותר להסתכל על הקשה ולדבוק בו. הייתי מיואשת מהצבא, מהתפקיד שאליו אני מיועדת, מ-3 השנים שעוד לפני. כל נבירה בנושא רק הכאיבה לי, אבל זה הנושא היחיד שהיה סביבי 24 שעות ביממה, ופתאום מחשבות כמו "מה עשיתי לעצמי, למה בחרתי שנה נוספת בקבע?! למה לא יכולתי לקבל את השנתיים שלי ולשתוק" ועד "אני אשאר נטולת חברים לנצח, ובחיים אני לא מצא אהבה" הכו בי. בקיצור, לסחבה שאיתה אנחנו שוטפות את החדר היה יותר עמוד שידרה מלי.

ביום חמישי היה לנו שיעור העשרה עם המ"מ, שבו היא בחרה להקריא לנו את הקטע "עכבר ניו זילנדי" מאת יאיר או טומי לפיד (היא אמרה שיש מחלוקת לגבי מי כתב אותו). דיברנו על מה שאנחנו אוהבים בארץ, מה שהיינו רוצים לשנות ושאר דברים. בסוף הפעילות היא השמיעה לנו את השיר "אין לי ארץ אחרת" ואמרה לנו לכתוב על דף מה שארץ ישראל מסמלת בשבילנו. באותו רגע, לאחר 9 ימים של יאוש, בפעם הראשונה שהיו לי דמעות בעיניים ולא בגלל שאני שונאת את הצבא ורע לי, סוף סוף יכולתי לראות את הדברים בבהירות. השד הוא לא כל כך נורא בעצם, הרי למרבית חיילים השירות הצבאי הוא הרבה הרבה הרבה יותר קשה משלי.

לפעמים אפילו לא צריך להסתכל רחוק, אלא בחדר השינה הסמוך לשלי. כשאני בוחנת את 3 השנים שס' כבר עבר בצבא (החודש הוא נכנס לקבע ), במשך שנתיים שלמות הוא בדרך כלל חזר הביתה פעם בשלושה שבועות ותמיד התעקש להיות כמה שיותר קרבי והתמודד עם כל הקושי מבלי להתלונן. גם עכשיו, כשהוא כבר סגן ויש לו משרד משלו עם פקידה משלו והוא חוזר הביתה כל יום בערב אני רואה את ההתעקשות שלו לחזור לשרת בשטח ולקבל רמת פעילות ודרגת סיכון שוב ואני מרגישה גאווה. כבר חצי שנה שהוא מקיים שיחות עיקשות עם הממונים עליו והגיע אפילו עד לקהנ"ר (קצין הנדסה ראשי) על מנת לוותר על תנאי השירות המדהימים שלו ולחזור לשטח, והנה בפברואר הוא ככל הנראה יקבל את זה וכרגע אין מאושר יותר ממנו.

עכשיו בלב מלא אני יכולה להגיד שוב שאני אוהבת את צה"ל, שאני אוהבת את מדינת ישראל. כל המחשבות והדעות שהחזקתי בהן לפני הגיוס כבר לא מעורפלות לי, הן ברורות וחדות יותר מתמיד. אני מודעת לכך ש-3 השנים הבאות לא יהיו קלות בכלל, הרי מלכתחילה רציתי שירות משמעותי ובלי שום הקלות, אבל בסופן אני אוכל לעמוד ולהתבונן מהצד על כל מה שעברתי ועל כל מה שעשיתי בשביל המדינה שלי, הבית שלי, ולהתגאות. ואני יודעת שבשביל זה שווה לי להשאר קצת עייפה, קצת רעבה, קצת קפואה ובעלת חוסר יכולת משוועת להכנס לשירותים בבסיס.

ובמעבר חד יותר מאולר של חימושניק,

חג מולד שמח!!

ודבר אחרון קטנטן אך ענק: ג'וליאן אהוב ליבי (ההוא מהתמונה למעלה חח) שיחרר קליפ לשיר 11th dimension  (תקליקו באמש'כם), שבו צפיתי לראשונה ביום חמישי בזמן ששמרתי על המגורים (שובבה). מעבר לזה שזה קליפ הזוי ומגניב באופן עצום, אני רוצה טרנינג עם אורות כמו שלו. זה יהיה כזה סטייל למד"סים  

אז נתראה בעוד שבועיים (בתקווה שאצא הביתה בחמישי ולא בשישי),

אני אאחל לכם שנה 10 (סטגדיש), מלאה באהבה, כסף, חברים, חופש ועוד כל מיני דברים שלי לא יהיו השנה 

וכמובן ביום שישי הקרוב יום הולדת שמח לי ולשותף יום ההולדת היקר שלי , שאחגוג לי בבסיס.

רוצה לקעקע את כולכם על לוח ליבי,

ק'.

 *אולי בפעם הבאה שאהיה כאן אפילו אעלה תמונה שלי עם מדים, בינתיים אני נראית פחות או יותר ככה:

I just can't stop messing my mind up or wasting my time.