born with a heart of steel

היי לכל היפים והיפות!

האמת שקיוויתי לסגור את השבת הזו כדי להיות בבית בשבת הבאה ולחגוג יום הולדת כמו שצריך, אבל הנה אני כאן, קחו אותי!

two steps forward then three steps back, it won't be easy

אז ככה: כרגע אני משרתת בבה"ד 20 בצריפין במסלול הייעודי לקצונה בחיל החימוש. צקצוקים, טענות ותלונות לא יעזרו, זה מה שבחרתי ואני לא מתחרטת. השירות שלי יארך 3 שנים כי אני מחוייבת לשנה קבע.

מכיוון שהטירונות שלי כללית לחיל החימוש הספקתי להתקל בהמון סוגי אוכלוסיות. בקיצור, יש אצלנו כאלה עברייניות שאני בשוק שעוד לא נדקרתי . אבל, הבה לא נסחף, יש גם בנות מקסימות והערסיות הן בהחלט מיעוט (רק קצת רועש), בעיקר ה-9 הנוספות שמיועדות איתי לקצונה, יש איתנו 30 בנים שגם הם מיועדים לקצונה.

תנאי השירות שלי לא רעים בכלל מלבד זה שהאוכל (שהוא קייטרינג) זוועתי (לפחות אני מרזה), השירותים דוחים, קר מאוד, המדים נראים עלי נורא, ותקעו אותי לישון במיטה למעלה. יש לנו גם 2 מקלחונים בלבד לכל 50 בנות המחלקה, אבל זה נותן הרגשה משפחתית . טיפ שלי למתגייס החושש ממקלחות משותפות: תמיד תביט למעלה- אתה לא רוצה לראות את כולם עירומים, ובטח שלא מה שהולך על הריצפה.

המ"מ שלי מקסימה וגם יש לי אחלה מפקדת, שאישרה לי להכניס כיסא לחדר אחרי שהתלוננתי שקשה לי לטפס למיטה . המד"סים כרגע לא קשים בכלל, אני גונבת חיבוקים בסתר (השילוב הראוי וזה), מלאה בסימנים כחולים, ובאופן כללי, ההרגשה היא שטירונות 02 היא פשוט קייטנה שלוקחת את עצמה ברצינות.

מה שכן, בהחלט קל להתבאס על כל מה שאתה מפסיד בחיים האזרחיים ועל זה שאת גרועה במטווחים (ככה יצא). לעזאזל, לא אישור לי נשק מקוצר בגלל סנטימטר אחד שקרי!! אני בכלל לא 151 ס"מ, אני עמדתי על קצות האצבעות בעירעור על הפרופיל . אני אישית מנסה שלא להתעסק בזה שיש לי 3 שנים שלמות ומנסה לעבור כל שבוע בזכות עצמו.

מסיבה שלא ברורה איתי בחדר ישנן גם 2 הבנות הכי ערסיות בכל הפלוגה, וההשכמות שלי מתבצעות כל בוקר לקולו של תמיר גל או אבי ביטר. בקיצור, מסיבה. אני משתדלת לקחת הכל בקלות ולהעריך דברים קטנים כמו זמן להשתמש בחוט דנטלי, אבל מצד שני:

מחשבותיו של אתאיסט גוסס

לפעמים יש צורך בניעור קל עד רציני על מנת להשיב את הסדר המחשבתי על כנו. עייפה, רעבה, קפואה, ובעלת חוסר יכולת משוועת להכנס לשירותים בבסיס הייתי על סף נקודת שבירה ביום שלישי. תמיד קל יותר להסתכל על הקשה ולדבוק בו. הייתי מיואשת מהצבא, מהתפקיד שאליו אני מיועדת, מ-3 השנים שעוד לפני. כל נבירה בנושא רק הכאיבה לי, אבל זה הנושא היחיד שהיה סביבי 24 שעות ביממה, ופתאום מחשבות כמו "מה עשיתי לעצמי, למה בחרתי שנה נוספת בקבע?! למה לא יכולתי לקבל את השנתיים שלי ולשתוק" ועד "אני אשאר נטולת חברים לנצח, ובחיים אני לא מצא אהבה" הכו בי. בקיצור, לסחבה שאיתה אנחנו שוטפות את החדר היה יותר עמוד שידרה מלי.

ביום חמישי היה לנו שיעור העשרה עם המ"מ, שבו היא בחרה להקריא לנו את הקטע "עכבר ניו זילנדי" מאת יאיר או טומי לפיד (היא אמרה שיש מחלוקת לגבי מי כתב אותו). דיברנו על מה שאנחנו אוהבים בארץ, מה שהיינו רוצים לשנות ושאר דברים. בסוף הפעילות היא השמיעה לנו את השיר "אין לי ארץ אחרת" ואמרה לנו לכתוב על דף מה שארץ ישראל מסמלת בשבילנו. באותו רגע, לאחר 9 ימים של יאוש, בפעם הראשונה שהיו לי דמעות בעיניים ולא בגלל שאני שונאת את הצבא ורע לי, סוף סוף יכולתי לראות את הדברים בבהירות. השד הוא לא כל כך נורא בעצם, הרי למרבית חיילים השירות הצבאי הוא הרבה הרבה הרבה יותר קשה משלי.

לפעמים אפילו לא צריך להסתכל רחוק, אלא בחדר השינה הסמוך לשלי. כשאני בוחנת את 3 השנים שס' כבר עבר בצבא (החודש הוא נכנס לקבע ), במשך שנתיים שלמות הוא בדרך כלל חזר הביתה פעם בשלושה שבועות ותמיד התעקש להיות כמה שיותר קרבי והתמודד עם כל הקושי מבלי להתלונן. גם עכשיו, כשהוא כבר סגן ויש לו משרד משלו עם פקידה משלו והוא חוזר הביתה כל יום בערב אני רואה את ההתעקשות שלו לחזור לשרת בשטח ולקבל רמת פעילות ודרגת סיכון שוב ואני מרגישה גאווה. כבר חצי שנה שהוא מקיים שיחות עיקשות עם הממונים עליו והגיע אפילו עד לקהנ"ר (קצין הנדסה ראשי) על מנת לוותר על תנאי השירות המדהימים שלו ולחזור לשטח, והנה בפברואר הוא ככל הנראה יקבל את זה וכרגע אין מאושר יותר ממנו.

עכשיו בלב מלא אני יכולה להגיד שוב שאני אוהבת את צה"ל, שאני אוהבת את מדינת ישראל. כל המחשבות והדעות שהחזקתי בהן לפני הגיוס כבר לא מעורפלות לי, הן ברורות וחדות יותר מתמיד. אני מודעת לכך ש-3 השנים הבאות לא יהיו קלות בכלל, הרי מלכתחילה רציתי שירות משמעותי ובלי שום הקלות, אבל בסופן אני אוכל לעמוד ולהתבונן מהצד על כל מה שעברתי ועל כל מה שעשיתי בשביל המדינה שלי, הבית שלי, ולהתגאות. ואני יודעת שבשביל זה שווה לי להשאר קצת עייפה, קצת רעבה, קצת קפואה ובעלת חוסר יכולת משוועת להכנס לשירותים בבסיס.

ובמעבר חד יותר מאולר של חימושניק,

חג מולד שמח!!

ודבר אחרון קטנטן אך ענק: ג'וליאן אהוב ליבי (ההוא מהתמונה למעלה חח) שיחרר קליפ לשיר 11th dimension  (תקליקו באמש'כם), שבו צפיתי לראשונה ביום חמישי בזמן ששמרתי על המגורים (שובבה). מעבר לזה שזה קליפ הזוי ומגניב באופן עצום, אני רוצה טרנינג עם אורות כמו שלו. זה יהיה כזה סטייל למד"סים  

אז נתראה בעוד שבועיים (בתקווה שאצא הביתה בחמישי ולא בשישי),

אני אאחל לכם שנה 10 (סטגדיש), מלאה באהבה, כסף, חברים, חופש ועוד כל מיני דברים שלי לא יהיו השנה 

וכמובן ביום שישי הקרוב יום הולדת שמח לי ולשותף יום ההולדת היקר שלי , שאחגוג לי בבסיס.

רוצה לקעקע את כולכם על לוח ליבי,

ק'.

 *אולי בפעם הבאה שאהיה כאן אפילו אעלה תמונה שלי עם מדים, בינתיים אני נראית פחות או יותר ככה:

I just can't stop messing my mind up or wasting my time.

הטוב:

התחלתי ללמוד נהיגה. תוך חודש כבר הספקתי לעשות 12 שיעורים, והמורה שלי (ממין נקבה), שהיא אמא של חברה שלי והיא גם כוסית על ברמות מטורפות,  אומרת שאני ממש בדרך להיות נהגת מירוצים. טוב, לא ממש, אבל נגיד שכן. בינתיים אני כל הזמן אומרת שטויות כמו "זה בסדר, אני יודעת להתעסק עם מוטות" כשהיא אמרה לי להיות עדינה עם המוט הילוכים ועם מוט האיתות, ומסכימה איתה שהיתרון שבלהיות נמוכה זה שאני לא תופסת הרבה מקום בג'ינס (אני תמיד עושה מהבד של המכפלת ארנק ותיק תואמים).  בקרוב טסט  (לא באמת בקרוב, אבל נו..).

הרע:

אני מובטלת. זת'ומרת, לא שחיפשתי עבודה, אבל סתם בשביל הקטע אני עדיין מובטלת. חשבתי על זה ואני לא בנויה לכל עבודה, אי אפשר פשוט לשלם לי על זה שאני יושבת בבית? על זה שאני כותבת פוסטים? על זה שאני מקפידה לעשות גבות כל 3 שבועות (אף אחד לא רוצה לראות ג'ונגל! וגם מתאים לי יותר 2 גבות מאשר אחת). הרי זה ברור שאני לא בנויה לעבדות כפיים (אני בנויה לעבודת כפיים מסוג אחר ), אז באמת, רחמו עליי ותעסיקו אותי. או שסתם תשלמו לי. אני מקבלת מזומן, צ'קים, אשראי ותלושים לפוקס. תודה

המכוער:

כל פעם שאני מסתכלת עליו נהיה לי כואב בעיניים. אנא, חידלו.

ועוד שטויות בנוהל:

המסע שלי ושל הבלונדה אל הטכניון ליום הפתוח של העתודה לא היה בטוח עד כחצי שעה לפני שיצאנו אל הרכבת.

אני:"אין לנו באמת מה לחפש שם... ואת גם ככה עושה קודם שנת שירות".

הבלונדה:"ואת בכלל סתומה, מי יקח אותך לעתודה".

אני:"זה בזבוז של זמן וכסף".

הבלונדה:"יאללה, נוסעים!"

אז עלינו על הרכבת לחיפה צוהלות ונרגשות, עדיין בשביל בנות חדרה הצנועות חיפה נחשבת למשהו גדול כמעט כמו הטעות שבריטני ספירס עשתה כשהיא חשבה שלצאת מהבית עם מיני ובלי תחתונים זה לגיטימי. ירדנו במרכזית לב המפרץ וחיפשנו אוטובוס הישר אל הטכניון, אבל מה, הבלונדה הייתה בטוחה שהדרך אל תחנות האוטובוסים היא מחוץ לתחנת הרכבת. יצאנו החוצה וחיפשנו. אפילו שאלנו חיילים שאמרו שלא עובר שום אוטובוס באיזור. מיואשות, התיישבנו על איזה אבן ותהינו איך זה שאין שום תחנת אוטובוס באיזור, ואז זה קרה- ראיתי את הלוגו הענק של אגד מתנוסס לו קצת אחרי תחנת הרכבת. אמרתי לכם, באנו מחדרה, אנחנו עדיין בהלם תרבותי.

לקחנו אוטובוס הישר אל הטכניון. כשהגענו אל התחנה שמחוץ לטכניון אמרה הבלונדה שאנחנו צריכות לרדת "את בטוחה שהוא לא נכנס אל הטכניון?" תמהתי בקול מפוחד קלות (יש שם עלייה ללכת!), "נו באמת, ממתי אוטובוסים עוברים בטכניון?!". אז ירדנו והתחלנו ללכת. ואז ראינו את האוטובוס נכנס אל תוך הטכניון.

הולכות מיואשות חיפשנו אחרי בניין צ'רצ'יל כשלפתע זעקתי "בלונדה! מצאתי!!", "באמת? איפה?!", "שם איפה שכל החננות!". ברצינות, בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מגניבה. אמנם לי יש משקפיים ולבלונדה יש גשר, אבל כולם שם היו כל כך חנונים שזה כאב. אחרי שהצנענו מחשופינו (עדיין, חנונים לא רגילים לראות ציצים מקרוב. עזבו את זה שלי ולבלונדה אין ציצים בכלל) היינו מוכנות לתהליך המייגע. לאחר אין ספור דוכנים והרצאות על פיזיקה ואווירונאוטיקה, חוגים מובחרים ועוד כל מיני דברים שאין לנו שום קשר אליהם בכלל הגיע הקש ששבר את גב הגמל, או במקרה שלנו את הציפורן של הבלונדה. ניגש אלינו חייל ושאל מאיפה אנחנו. נבוכות, ענינו לו שמחדרה. ואז הוא אמר שזה לא רלוונטי אלינו והלך. מעליב, אבל הבלגנו. כשזה קרה שנית עם חייל אחר (אבל אחר לגמרי) כבר התחלתי לכעוס.

התפרצותי בנאום חוצב להבות בעוד שתי מילים: "מי אתה חושב שאתה שתרד עלינו בגלל שאנחנו מחדרה? כי אין שם קולנוע? כי אין שם תרבות? כי יש שם כל כך הרבה הוסטלים שע"פ הסטטיסטיקה 1 מכל 10 אנשים הוא לוקה בנפשו? אז רק שתדע שזה אתה לא רלוונטי בשבילנו יא מכוער! מה אתה חושב שאנחנו רוצות להיות חננות כמוך? אנחנו בכלל באנו כי שמענו שמחלקים כאן מחברת בחינם! פחח". כמובן שאמרתי זאת בליבי, אבל הבעות הפנים ותנועות הידיים שעשיתי היו בהחלט מרשימים.

עייפות, חזרנו אל הרכבת, גילינו שפספסנו אותה בדקה ואז חיכינו יותר משעה עד לרכבת הבאה. אבל לפחות זה היה בסטייל.

דונה שלי טסה מחר לפלורידה לשבועיים, אז בהזדמנות זו אאחל לה טיסה נעימה, ושתבלה לה המון בפלורידה ושתזכור שאני מאוד אוהבת מתנות, אבל לא מרמזת על כלום. אני אוהבת אותך!

ופול מקרטני מגיע לארץ בספטמבר ואין מאושרת ממני בכל העולם כולו

פעם מפלצת, תמיד מפלצת,

אוהבת אתכם!

איכס יא מגעילים. צאו לי מהבלוג!

פתגם רומני עתיק אומר: "כשאין מה לכתוב תגנבו רעיונות מאחרים". אז הלכתי וחיפשתי, ויודעים מה מצאתי?! פוסטציטוטים

*בשאלון כלשהו שמילאתי באינטרנט*

"מה לפי דעתך התכונה הכי מפריעה אצל אישה?"

אני: "רפלקס הקאה".

()

אני: "אתה כבר לא אוהב אותי! אני מרגישה מוזנחת!"

ה': "תראי איך את נראית!"

(וכך נהרס לו רגע הצומי שלי ע"י התימני המפגר. אז מה אם באמת נראיתי כמו מנקה אותו יום )

ביום האחרון של הגדנ"ע סוזי חגגה 17 שנים של טמטום קשה. מפאת חוסר בתקציב היא נאלצה להסתפק בקוטג' ואבנים ולפניכם התוצאה! (מי שלא רואה מזל טוב שיבושם!).

באחד השיעורים עם התלמיד החדש שלי, עמית, יצא לנו לשוחח על הישרדות. לפניכם הרשמים המדאיגים:

עמית: "אני הכי לא מבין למה קוראים לקוריצה קוריצה!"

אני: "קוריצה זה תרנגולת ברומנית".

עמית: "מאיפה את יודעת?"

אני: "אני רומניה, אני צריכה לדעת דברים כאלה" (סתם נראה לכם? זה מארץ נהדרת)

עמית: "את באמת נראית רומניה".

*הייתכן והוא ראה אותי דוחפת כמה עפרונות, מחברות ואיזה צעצוע אל תוך התיק שלי?*

אני: "למה אתה חושב ככה?" *תוך כדי החזרת כל הדברים שכבר הספקתי לקחת. בדיסקרטיות כמובן* 

עמית: "כי את לבנה כזאת, אבל גם חום בהיר".

(זה לא קשור לזה שאני רומניה מותק, זה פשוט חרא של שיזוף).

בזמן שאני וסוזי הלכנו לנו מכות כמו פרחות (זה כלל המון נפנופי ידיים וקריאות "פוסטמה" וכו') היא כיבתה עליי סיגריה. יש האומרים בטעות, אני אומרת שבזדון. עכשיו יש לי סימן מכוער על היד. קארין פוטר, זהו שמי.

ועוד הפעם סוזי:

סוזי: "יא זבל, לכי להזדיין!"

אני: "כן יהי רצון!"

(טוב נו, זה לא שלכולןןןןןןןןן יש חבר פתאום ואני נשארתי lonely solider זה בכלל לא זה. כוסאמק)

(כל הרטובות למיניהן, בבקשה שימרו על עצמכן!)

ומיטב השירים לזמן האחרון:

Metallica - Unforgiven II

 muse -space dementia

kalxons - golden skans

metallice - the memory remains

the beatles - i wanna hold your hand

(חתיכה מהפנים שלי. כל כך מרגש).

בהזדמנות זו אאחל מזל טוב לבלונדה, לה' ולחבר של הסינית שחגגו יומולדת השבוע.

זה שימי הזוהר שלי תמו לא אומר שאני אפסיק להתפלש בנצנצים. בקרוב יהיה פה פוסט ראוי, בחיי נשבעתי. אתם מוזמנים לדפדף פה בינתיים, יש האומרים שפעם הייתי מצחיקה.

אוהבת את כולכם (אפילו אותך),

karin almighty

מחר מגן בביולוגיה, אללי!!