הו! הגעתם בדיוק בזמן!
כנסו כנסו, פוסט עומד להתחיל בכל תו.
מבזק חדשות קצרצר:
אני מתגייסת ביום שלישי.
אני כבר לא עובדת במקדונלדס.
אני ושני סוף סוף הוצאנו לפועל את "יום בעקבות בוטנים" עם החולצות המגניבות שלנו, ואפילו הלכנו לאיבוד במכמורת.
וגם היינו בהופעה של ה"חדשות" שאנחנו מתכננות כבר המון זמן.
ביום חמישי קניתי כותונת תחרה יפייפיה. ראיתי אותה והארנק שלי נפתח מעצמו 
. בנסיונותיי הנואשים למנוע את בזבוז כספי לשווא (הגבר היחיד שנהנה מאוסף הלאנז'רי הסקסי והמכובד שלי הוא השכן הסטוקר שמציץ לי 
) ניהלתי דו-שיח קשה עם עצמי:
"מידה S זה לא לי. אני לא כוסית. ו-L?! אני רזיתי, מיינד יו. רק אם אמצא M אני אקנה".
עברתי על כל הקולבים, לא רואה שום M באופק... "אוי, כל כך חבל... חסכתי 130 ש"ח"... ואז על הקולב האחרון היא הייתה. מידה M. מחכה לי. ועוד במצבע של 40% הנחה. התווית פתחה פתאום פה ואמרה לי "נו, קחי אותי.... 40% הנחה זה המון! כדאי, לא?", "טוב..." עניתי לתווית בתמימות, "אני רק אנסה אותה על הגוף".
ואז מדדתי אותה. הו, כל כך יפה ושקופה. תמיד אמרתי שאני נראית יותר טוב בלי בגדים. והעגיל בטבור (כן, יש לי עגיל בטבור. אספר לכם בהזדמנות 
) זרח מתוך התחרה באופן מלבב. נכבשתי.
כפעולת מנע אחרונה התקשרתי לשני שתמנע ממני את הרכישה המיותרת. ככה זה בחיל שלנו, תומכים זה בזה!
"נו קארין את יודעת שאת לא באמת צריכה את זה"
"נכון"
"ושזו באמת רכישה מיותרת"
"נכון"
"ושלא תוציאי סתם כסף עליה!!"
"אני כבר בקופה עומדת לשלם, נדבר אחר כך 
"
ואז הבנתי שכל זה לא משנה באמת. זקנה, בודדה ובעלת שיניים נשלפות, אני אמות בביריות. פשוט נכבשתי.
"אבל קארין, מה אם חסר המזל שיהיה בן זוגך לא אוהב תחרה?"
"לא איכפת לי. אני מתפשטת מהר".
ועכשיו כל פעם שמרגיש לי קצת רע או קצת עצוב (אני די סמרטוט ריצפה בזמן האחרון) אני שולפת את הכותונת היפה שלי מהמגירה, מתבוננת בה לכמה שניות ואני יכולה להשבע שאני מרגישה שהדם שהלב שלי מזרים לעורקיי בכל פעימה מתמלא באהבה וחום. פאק, אני חייבת למצוא תחביבים.
אני צריכה לסגל לעצמי קצת בטחון עצמי.
לפני שנתיים וחודש, כשהייתי בצו הראשון, ביקשתי לשרת בבסיס סגור וכמה שיותר רחוק מהבית. באותה נקודה הדבר היחיד שבאמת העסיק אותי היה כיצד לשמור כמה שיותר מרחק מהוריי ומהמשפחה שלי באופן כללי. אז לא חשבתי על זה שאני גוזרת על עצמי גם מרחק מהמשפחה האמיתית שלי. גם עכשיו אני עדיין רוצה להיות כמה שיותר רחוק מחדרה ומההורים, אבל המחשבה לראות את כל החברים שלי רק בסופי שבוע ואולי אפילו לא כל סוף שבוע מפחידה אותי. אני צריכה גם לסגל לעצמי קצת אופי, בנוסף.
תמונה של הגברים שלי, כי כשאוהבים לא באמת צריכים סיבה:
אז כמו שכבר הספקתם להבין (אני מקווה, יש כאן מישהו עם הקלות?), ביום שלישי הקרוב הצבא אוסף אותי אל זרועותיו החסונות. אני לא יודעת עוד כמה אכתוב כאן אבל אני כן יודעת שאני אוהבת אתכם ושאני אתגעגע המון!
אז תודה רבה לכל מי שעוד קורא כאן (נשיקה בלחי לשלושתכם),
שיהיה לכם לילה מלא נצנצים,
טוראית ק'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
), הוא אחד האנשים המקסימים ביקום. אני לא מבינה איך הוא סובל אותי כשאני נכנסת לסניף וצועקת לו "מילאד יא חביבי, תעשה לי כניסת קופאי!" אני הייתי מפטרת את עצמי. בכלל, עכשיו אנחנו אחוקים ואני מדברת איתו כאילו אנחנו שנינו מאותו הכפר (סתם, הוא בכלל מחיפה). ביום שבת הוא פירק את מכונת הגלידה ופשוט פיצץ את הקופות בגלידה. זו הייתה אחת המשמרות המצחיקות שהיו לי. מי חשב שכל כך הרבה אושר יבוא לי מעבודה כזו דפוקה.
