|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
you came to me
היי קושקושים!
זהו יום שישי היום ואני יושבת לי בביתי, גלמודה ומזקינה, מכיוון שמחר ב-6 וחצי בבוקר מילאדוש בא לאסוף אותי לעוד יום עבודה 100לף (תבטאו את ה"מאה" עם ע') במקדונלדס. במקום לבלות עם אייל באיזה פאב, עם בלה בבית קפה או עם עומר בסינמה סיטי (כבר סיפרתי לכם על מבצע הסרטים המדהים שלנו?) אני יושבת בפיג'מה מול המחשב, בקבוק הייניקן בידי, beach house באוזניי וחשק עז לחתוך את ורידי הענוגים בליבי. נוסיף לכל זה את העובדה שאני כרגע בדיאטה נטולת פחמימות (שבוע חלף, נצח נשאר) וחילופי מזג האוויר גורמים להתעטש בבוקר, בלילה בין עיטוש לעיטוש וקיבלתם אותי במתכונת ממורמרת-אפגרייטד ומורחבת (השואפת להתכווץ, פיזית). אני רוצה לחם. אוף.
ארקטיק מאנקיז הוציאו סינגל שני מהאלבום החדש. ממש היום. הסינגל, שהוא במקרה אחד השירים היותר יפים שלהם באלבום ובכלל, cornerstone שמו, זכה לקליפ ספק מצחיק ספק מטומטם אש, שבו אנחנו רואים את אלכסוש במראה המטורזן (שיואו אני שונאת את השיער הארוך הזה!!#$$%&*&%) רוקד ושר את מילות השיר לתוך מיקרופון, ונראה כמו ילדה לא מפותחת בעליל. בקיצור, צריך לראות כדי להאמין, אבל כל הכבוד לאלכס על ההומור העצמי 
איזה גבר...
עוד יותר איזה גבר....
כשאני רואה את התמונה הזו בא לי לתת לו חיבוק ומספר הטלפון של רופא העור שלי.
יש לי מלא מוזיקה לשמוע! כידוע, אני מתגייסת בקרוב (עוד חודשיים בדיוק) ובתור חיילת נמוכה בדרכים החלטתי להכין את עצמי מוזיקלית ולהוריד טונות של אלבומים לשמוע בימי החורף הקרים והגשומים, בדרכי לבסיס (כתיבת הפוסט תקטע לרגע עקב גל בלתי נשלט של בכי. מאושר, מאושר).
עכשיו רק נותר לקנות נגן חדש שיכיל את כולם ויהיה שמח  .
לאחר שאיחר את הוצאת האלבום שלו ל-2 בנובמבר, ג'וליאן הקדים אותו ל-30 באוקטובר! אני באמת צריכה לציין כמה שהבן אדם מלך, חתיך ומוכשר?
וכמה מילים על האלבום החדש של מיוז:
כששמעתי לראשונה את השיר united states of eurasia, שדלף לרשת לפני משהו כמו חודש וחצי יחד עם סינגל נוסף- uprising,
רצתי לחלון ובדקתי אם המשיח הגיע. "היתכן? תחיית המתים? פרדי מרקורי זצ"ל
יצא מקברו והקליט שיר חדש?" כי ככה בדיוק זה היה נשמע- קווין. זה הרי דבר
ידוע שקווין ופרדי מרקורי בפרט השפיעו רבות על הסגנון המוזיקלי של מיוז
ועל מת'יו בלאמי אז באופן כללי הייתי מרוצה למדי.
ואז, הו *אנחה
דרמטית* יצא האלבום המלא- the resistance. אם חשבתי שהאלבום הקודם, black
holes and revalations, היה פומפוזי לעומת קודמיו כאן כבר נגמרו לי
המילים. עושר מוזיקלי וחיבור כזה של שפע סגנונות מוזיקליים- קלאסית, פופ
ונשבעת שגם קצת מטאל, יחד עם רוק לא נשמע באוזניותנו כבר הרבה זמן. ולמרות
זאת, היה קשה להמנע מההרגשה כאילו במקום לשמוע את מיוז אנחנו בעצם מאזינים
למיוז מנגנים את קווין או את רדיוהד או וואטאבר.
מבלי להכביר במילים, האלבום הנ"ל הוא
בהחלט אחד הפרוייקטים השאפתנים של מיוז, ובחלקו זה אפילו הולך להם. היה לי
די קשה להתחבר אליו בהאזנה ראשונה, אך מפעם לפעם הנגן שלי חיבב אותו קצת יותר. בסיכום מאוד מאוד מאוד כולל (אין לי כוח לפרט, פארדון מואה) יש לאבלום שני חלקים: החלק הראשון מביא לנו את מיוז כמו שהתרגלנו אליהם לאורך השנים, בעוד שחלקו
השני הוא סימפוניה בת 3 חלקים בשם Exogenesis הנפרשת לאורך 13 דקות. בהחלט נחמד לראות קצת גיוון אצל החמודים.
לסיכום,
לאלבום החמישי של מיוז יש כמה וכמה ריגושים שמיעתיים להציע, בעיקר כשעל
הטקסטים הבנאליים משהו של מת'יו (זה שהוא יפה לא אומר שהוא גם אופה!) מפצות הגיטרות והפסנתר המלודרמטיים, אך
טעם מעט חמצמץ של הגזמה נשאר בפה. ככה זה כשמנסים לדחוף יותר מדי לכל שיר,
על משהו חייבים לוותר. don't you know that less is more?
עד כאן לערב זה,
אני הייתי כאן, אתם יכולים להשאר,
על מי אני עובדת, אני נשארת כאן, לאן אני כבר אלך???? אני צריכה לקום לעבודה עוד 6 שעות!
קארין.
|
נכתב על ידי
,
16/10/2009 23:40
בקטגוריות אושר, אלכוהול, אני, דיאטה, הומור, ג'וליאן!!!!, התבגרות, מוסיקה, מוזיקה, מוסיקה והופעות חיות, סקס, אופטימי, צבא, עבודה
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Tiger lily. ב-21/10/2009 23:38
|
 הפעם הראשונה שלי
שלום לכל היפים שבאו לכאן היום, מה ניש?
אם במקרה תהיתם, ואני בטוחה שתהיתם, שלומי מעלף. רק אעדכן אתכם שנכון לעכשיו הגיוס שלי הוא ב-07.02, שאני מנסה להקדים אותו, ושיש סיכוי שבקרוב אני הופכת למנהלת משמרת במקדונלדס. אוחח, החולצה המכופתרת המשובצת כל כך תתאים לי
זהו פוסט יוצא במינו ונוסטלגי במיוחד, שבו אני רוצה לחלוק איתכם כמה חוויות שעברתי. תיהנו! (ד"א: אל תצפו לקרוא כאן על סקס, הוא לא קיים בבית ספרנו!).
הפעם הראשונה ששמעתי את the strokes הייתה בסוף 2004, למעשה זה היה בשבת האחרונה לפני יום הולדתי ה-14 (כלומר הראשון בינואר 2005 ): ה-25.12.04. אלו היו ימים קשים בהחלט... הייתי שמנה, שעירה ומכוערת (היום אני כבר לא כל כך שעירה, ותודה לקוסמטיקאית שלי שהביאה אותי עד הלום), אהבתי כל מיני להקות פאנק-קקה כמו גוד שארלוט (אהבתי, יותר נכון לומר סגדתי, בושה) ומוחי הקטן עסק בתהיות ברומו של עולם כגון: האם מלכישוע מ-ח'8 אי פעם ישים עלי? איזה אולסטאר הכי כדאי לקנות- אדומות או שחורות? ולמה לעזאזל קוראים לי פריקית, כשאני פשוט מיוחדג'ת? (תשובות: פחח לא, בטח אדום, כי הייתי עקומה אש). בכל אופן, זו הייתה שבת קרירה במיוחד. ישבתי לתומי בחדרי וצפיתי ב-top 100 videos השנתי של MTV, ועסקתי בחיתוך ורידים (דמיוני, דמיוני!) ומריטת שפם (אמיתי, אמיתי!), לא מודעת שעוד מעט יקרה משהו שישנה את חיי לגמרי. צפיתי בוידאוקליפים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות כשלפתע, במקום ה-46 והסופר דופר מכובד הופיע reptilia (שיר מעולה, באמת). אלו היו 3:36 דקות של תדהמה, אושר, הלם והערצה טהורה. לא הייתי מסוגלת להוריד את העיניים מהמרקע (הם כל כך נאים הסטרוקס האלה!), לא הייתי מסוגלת לשמוע שום דבר אחר. וווואואואואואו#$~~#!@$^!! אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול... ברגע שהשיר נגמר והחלו להקרין את מספר 45, אני קמתי מהמיטה, הרמתי את הלסת שלי מהרצפה, חיכיתי שהברכיים שלי יפסיקו לרעוד, ופתחתי פרק חדש בחיים שלי, הרבה יותר מעניין מוזיקלית, והרבה יותר מעניין באופן כללי יחד עם הלהקה הכי אהובה עלי בכל העולם כולו וגם בעולמות אחרים! that's right brothers!
אם כבר באהוביי ליבי עסקנו, אני שמחה ונרגשת לבשר שג'וליאן שיחרר סינגל ראשון מהאלבום שלו בשם 11th dimension. היה מוזר בהתחלה, אבל הבנאדם פשוט מלך. מללללךךך!! כל כך שונה מהסטרוקס ועדיין, כל כך ג'וליאן... אני לא יכולה לחכות לאלבום שמגיע בעוד פחות מחודש! וגם האלבום החדש של הלהקה שבדרך... אני כל כך במתח שאני על סף לאכול לעצמי את היד עם סכין ומזלג (אבל יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני בדיאטה ואני קצת רעבה עכשיו)!
הפעם הראשונה שעישנתי הייתה לפני שנה קצת אחרי יום העצמאות. אני וזוהר החלטנו לנסות לעשן י-ח-ד כדי להבין סוף סוף על מה על המהומה, אך המנוולת עישנה לבד כשהייתה בחופש אצל אבא שלה בכפר סבא. שלחנו ילדה תמימה לביקור, קיבלנו פרוצה מכורה לניקוטין בחזרה. בכל אופן, גל היקרה התנדבה לקחת אותי תחת חסותה ולתת לי את הסיגריה הראשונה שלי. בדיוק סיימנו דייט בארומה, והתחלנו להלך לכיוון הבית. עצרנו ב-yellow וקנינו קופסת ווינסטון לייט, מסטיקים ומצת וישבנו על איזה ספסל שמשמש כמיטתו החמה של איזה שיכור הומלס בשעות הלילה האפלות. גל הדליקה לעצמה סגירה, הדליקה אחת לי וחיכתה.
שאיפה ראשונה, מוציאה עשן מהפה.
"את יודעת גל, זה לא משהו בכלל, מה השוס. זה מגעיל!!"
"תנסי עוד אחת, אפילו לא לקחת לריאות"
שאיפה שניה (עמוקה!!), משתעלת עשן מהפה.
"לא, זה בכלל לא משהו. לא רוצה לעשן. איכס".
"טוב, לא צריך".
שאיפה שלישית, מוציאה עשן מהאף.
"חשבתי שאת לא רוצה לעשן יותר!"
"מי רוצה לעשן, פשוט רציתי להוציא עשן מהאף. יאללה יאללה, קחי  "
וכך תם לו הרומן שלי עם הסיגריות. אמנם לא נגעתי מאז בסיגריה, וגם אין לי שום עניין בכך, אבל שבועיים לאחר מכן, בכל פעם שהייתי יוצאת עם זוהר למחששה המאולתרת שלנו מחוץ לבית ספר, הייתי מסוגלת לעשן גם אותה.
הפעם הראשונה שהתמודדתי עם כשלון הייתה כשנכשלתי בטסט הראשון לפני שנה. התמודדות עם כשלון עלק, עברתי התמוטטות עצבים! אסון! אפוקליפסה! לא הפסקתי ליילל כל היום, כי ברגע שיצאתי מהטסט ידעתי שנכשלתי. ב-5 דקות האחרונות מתוך טסט שארך 33 (!!) דקות שלמות, הטסטר, יימח שמו, דפק לי ברקס כי לטענתו לא האטתי מספיק מהר והייתי קרובה מדי למשאית שלפני. כל דבר שארע במהלך אותו היום הציף אותי בדמעות כאילו הייתי ניו-אורלינס בהוריקן קטרינה. כשקיבלנו שיעורי בית בכימיה, בכיתי בשירותים. כשגיליתי שנגמר הדלי-פקאן, בכיתי. כשאמרו לי "לא נורא", בכיתי. כשהלכתי לספינינג אותו יום והיה לי קשה, בכיתי בחושך. אפילו כשזוהר ניסתה לנחם אותי אחרי הכשלון הצורב לא הפסקתי לבכות:
"לא נורא צ'וב, טסט הבא תעברי!"
"אבל רציתי טסט ראשון בוצ'!!! את לא מבינה בכלל  "
"גם אני נכשלתי טסט ראשון, זה קורה!"
"זה לא אותו הדבר, את לא מבינה אמרתי!! "
מאז למדתי להתמודד קצת יותר טוב עם כשלונות (שעתיים אחרי שהודיעו לי שאני לא הולכת שנה הבאה לטכניון כבר הייתי במקדונלדס, שרה, רוקדת ומכינה צ'יפס. אני בסדר עם זה, באמת) וגם עברתי טסט שני, שנמשך 4 דקות בדיוק, כמו גדולה 
הפעם הראשונה שבה הייתי באיגלו הייתה עם שרי החיילת האמיצה ועומר לפני קצת יותר מחודש. התחלתי להכיר עולם, לצאת קצת מחדרה. מי שלא מכיר, איגלו זו גלידריה שנמצאת במתחם יכין בפולג (ליד חניון אלכסנדריה. אין לי מושג אם יש עוד סניפים). מה שמיוחד בה זו שיטת הכנת הגלידה וההגשה שלה. קודם כל בוחרים את גודל הכוס. אחר כך בוחרים טעמי בסיס (יש רגילים כמו וניל ושוקו, ויש מגניבים כמו טופי בוטנים) ואז את התוספות, שהן התוספות הכי מגניבות בעולם. אפשר להוסיף במבה נוגט וקינדר-היפו! ואז..... המוכר לוקח את הגלידה שלך ושופך אותה על משטח עבודה כזה ושואל אותך "אתה מוכן לאיגלו שלך?" ואחרי שאתה עונה לו הוא מוציא שני שפכטלים כאלה ומתחיל לצ'קמק את הגלידה וללוש אותה, ואז הוא שם אותה בכוס ונותן לך. ואם זה לא מספיק, עוד יש למוכרים את שיר הטיפ, שזה בכלל הזוי. אם אני חשבתי שלעבוד במקדונלדס זה מביך, מה יאמרו עובדי איגלו? זו באמת אחת הגלידות הטובות. וכששואלים אותי, בחורה מנומסת וכו', אם אני מוכנה לאיגלו שלי, התשובה היחידה שלי היא " לפני כמעט 19 שנים (יואו זה כל כך הרבה.), בחורף גשום וקר, עם מעט שיער חום, עיניים כחולות (היו ימים...) במשקל 2.5 ק"ג (פאקינג היו ימים...) ועם מלא חינניות, אני נולדתי מוכנה לאיגלו שלי, בי-אץ'!".
(ואתם מוכנים לאיגלו שלכם?)
וסתם כמה קטנות לסוף:
*ראיתי ביום רביעי את "ממזרים חסרי כבוד". איזה סרט ענק! איזה תותח קוונטין טרנטינו!! אתם חייבים לרוץ לראות!
*איזה מלך יצא ביבי אתמול בנאום מול האו"ם? קראתי בעיתון והתרגשתי.
*מישהו רוצה ארוחה בחינם במקדונלדס?
נסיים את הפוסט המעניין, אני מקווה (אני נורא התעניינתי), בברכת שנה טובה לכולם! תשתו מים, תעשו סקס, תרזו, תשמעו מוזיקה טובה, תרקדו, תשירו, תעשו כסף, תהנו, תבלו ותאהבו! רק אושר ובריאות, באמת!! וכמובן, גמר חתימה טובה.
הלכתי לשתות בירה ולזמר בקולי קולות,
אוהבת כל אחד ואחת מכם (בדיוק כמו האגן, גם הלב שלי רחב, מיינד יו),
קאריייייין.
|
נכתב על ידי
,
25/9/2009 23:36
בקטגוריות אושר, אישי, אלכוהול, אני, ג'וליאן!!!!, דיאטה, הומור, חברים, התבגרות, מוזיקה, מוסיקה, סאטירה, סקס, סוזי!!!!, תמונות, אופטימי
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Tiger lily. ב-27/9/2009 02:17
|
We got the handshake under our tongue
ביום ההופעה של MGMT (כלומר רביעי שעבר) התעוררתי נרגשת ונרעשת ומיד התקשרתי למלוותי היקרה, שני, על מנת לקבוע מתי נצא אל עבר גני התערוכה. חצי שנה חיכיתי לרגע הנ"ל והשמחה בחדרי הייתה רבה. לפניכם תיאור של אחד הימים היותר יפים בחיי
בכל אופן, אז אחרי שהתעוררתי (נרגשת ונרעשת, אל תשכחו!) ניגשתי אל המסנג'ר והתכתבתי עם לא אחר מנתי (שאמנם סיפור ההופעה שלו הרבה יותר מעניין משלי, אבל מה, לא תשארו?), שהיה זקוק לווסט בשביל ההופעה. שאני לא אעזור לעלם במצוקה? לאחר סבב טלפונים קצרצר, שגרם להתעוררותם בטרם עת של יותר מדי אנשים (אבל ניחא), נמצאו לא פחות מ-3 ווסטים, כולם גרוזינים באופן מפליא. כשהייתי בדרכי לסבתא לאסוף אחד מהם התקבלה ההודעה מנתי שנמצא הווסט, ומבצע "ווסט במדבר" צלח למרות שלא מומש (אבל בשבילנו גם ההצלחות הלא ממומשות נחשבות).
אז אחרי שביליתי קצת אצל סבתא (אין על סבתא!), חזרתי הביתה על מנת לישון ולהתחיל בהתארגנות לקראת ההופעה. אין לי יותר מה לכתוב לכם בפסקה הזו, ישנתי, התקלחתי והתלבשתי, אבל אם תעברו לפסקה הבאה.....
שני ואני קבענו להפגש ב-18:00, לעלות על הרכבת של 18:29 ולהגיע לגני התערוכה כבר בסביבות 19:00. כמובן שזה לא קרה. נפגשנו בשעה 18:20 (שני פספסה את האוטובוס לעיר), התעכבנו בפוליצר (כמה זמן לא היינו שם... ימי בית הספר, הימים הטובים) לצורך הצטיידות והתחמשות שכללה במבה, אפרופו, קינדר בואנו לבן ומסטיקים (ממחר דיאטה!). אה, ובקבוק מים. עלינו על האוטובוס שעוצר ליד הרכבת והמתנו, לא בטוחות איפה לרדת (כי הכביש שם בשיפוצים וכאלה). תלינו את תקוותנו בחייל צעיר שגם כן היה צריך להגיע לרכבת. ראינו שהוא עומד לרדת מהדלת הקדמית ולכן מיהרנו וירדנו מהדלת האחורית. ואז ראינו את האוטובוס ממשיך ומוריד את החייל בתחנה הבאה, כ-30 מטר אחרי התחנה שבה אנחנו ירדנו (והרבה יותר קרוב אל הרכבת).
אני: "חייל מנוול! אני לא מאמינה שהוא עבד עלינו!"
שני: "אופף ודווקא כשאנחנו ממהרות אנחנו מפספסות ככה!"
אני: "הרכבת יוצאת עוד 10 דקות!"
שני: "אני לא מאמינה שאנחנו לא יודעות איפה לרדת. אנחנו פאקינג חדרתיות!! כמה זמן את גרה כאן?"
אני: "כל חיי, כבר 16 שנים."
שני:
אני: 
(אני אהיה בת 19 בראשון לינואר).
מתוקים, אין צורך להבהל! הספקנו את הרכבת של 19:05, דבר שמוכיח שאכן כל ההליכות/ריצות שאני עושה משתלמות. ברכבת התחלנו להעלות השערות לגבי ההופעה מכיוון שבערך כולם נסעו למדונה ול-MGMT כמעט ולא עשו ייחצון. "מקסימום תהיה הופעה פרטית. זה יותר נחמד", חשבתי בתומי, אבל כשהגענו לגני התערוכה בשעה 19:40 גילינו שחוץ מאיתנו באו עוד כמה מאות אנשים.
לפתע אני ושני הרגשנו קצת לא קשורות. הרוב הגדול של הקהל ניסה להתאים את עצמו לאופיה של הלהקה ובא במראה היפי: סרטים בשיער, ווסטים, ג'יפה וכו'. רק אנחנו באנו מדוגמות ומתואמות (באופן מקרי ביותר לבשנו ג'ינסים שחורים וחולצות כחולות. "ממש טלמניה!"). חיפשנו בעצמנו סממנים היפיים גם כן: נעלי טבע נאות זה היפי, לא? גם גופיית קרושה, היפים מתים על דברים סרוגים! ותיק פרחוני, זה הכי ילדת פרחים שיש. לא? לא
אז הלכנו לשתות בירה, הרי זה אירוע של הייניקן! ובכן יש פוסטמות ששאלו את הברמנית אם יש מכבי! כאילו, מה?!?!?!? נתחיל בזה שמי בכלל שותה מכבי? זה זוהמה! וזה אירוע של הייניקן! בכל אופן, שתינו לנו בירה, הסתחררנו קלות, ואז עשינו את מה שאנחנו עושות הכי טוב, כיאה לבחורות בגובה 150 ס"מ. נדחפנו לשורות הראשונות .
במרחק של 2 וחצי מטרים מהבמה היה נחמד למדי (בערך שורה שלישית), ראות טובה וכאלה וגם הסאונד היה מעולה. הרכב החימום The Dallas Guild נתן הופעה חביבה למדי, למרות שהיה איזה קטע אידיוטי שבו הסולן שר לתוך אפרכסת של טלפון. כל כך אייטיז! לרגע חשבתי שליונל ריצ'י יקפוץ לבמה! בכל אופן, הם באמת היו חמודים. ואז, באיחור קל....
MGMT עלו לבמה!!! איזה הופעה! איזה אנרגיות בקהל! אוחחח. פאקינג פינאטס!! הייתי כל כך כל כך כל כך מאושרת! אז נכון, אין להם כריזמה ואנרגיות על הבמה, אבל זה לא משהו ש-youtube לא עשה הכנה אליו. אז נכון, במקום הסאונד האלקטרוני-חלומי שלהם קיבלנו פצצת דיסטורשן (היי, אני בעד!). אז נכון, זה לא היה מה שכולם ציפו, אבל פאק, MGMT, כאן בישראל, על הבמה. חייבים להעריך את זה! אני אישית נהנתי מכל רגע ורגע, ולא איכפת לי מה כל יפי הנפש למיניהם יאמרו. אפילו שני, יקירתי היקרה, שלא הכירה אף אחד משירי הלהקה עד לאותו היום (השמעתי לה קצת ברכבת) התלהבה והפכה למעריצה מן המניין. מבחינתי כל הערב הזה עמד בסימן לעצום את העיניים ולהתמכר לרגע. חצי שנה חיכיתי לזה, וזה בהחלט היה שווה כל שקל . עם בירה ביד אחת, חברתי היקרה שני לידי (אין עלייך גורג'ס!) ואנדרו ובן על הבמה, זה בהחלט היה ערב מדהים. כל שניה ושניה ממנו.
קראתי כתבות ביום לאחר מכן וגם הרבה טוקבקים זועמים בדבר ההופעה והפאשלות לכאורה. איפה הם חשבו שהם, במדונה? עוכרי ישראל! אנשים שבחרו להתאכזב התאכזבו, ככה זה. אולי יש לי ציפיות נמוכות, אולי השמיעה שלי לא משהו. בעיני היה נפלא. הדבר היחיד שביאס היה זה שאנדרו, במקום להופיע במראה קצת יותר מטורזן והיפי, נראה רגיל לגמרי. נו, במקום שאני ושני נתאים את עצמינו לסגנון שלו, הוא התאים את עצמו אלינו .
בחזרה בחדרה, שעת לילה מאוחרת. אני ושני מתחילות לצעוד אל ביתי הקט שנמצא כ-10 דקות הליכה מהירה מהרכבת. לידנו עוצרת מכונית ובה... שני ערבים!
ערבי 1: "איך מגיעים לחדרה?"
אני: "אתה בחדרה."
ערבי 1: "אבל אני מחפש רחוב מסויים..."
אני: "איזה?"
ערבי 1: "רחוב הלב.... שלך!"
*ערבי 2 נקרע מצחוק*
הם מזמינים אותנו לקפה.
לרגע אני ושני חוששות. התחלתי לחשוב על להרים בלטה ולדפוק לו בראש. "הבנזונה רצה להגיע לרחוב הלב שלי, אדוני השופט!". ואז הם נסעו.
אצלי במיטה, אני ושני מעבירות חוויות ומדברות עד שהעיניים נעצמות לבד...ובשעה 7 בבוקר, יאללה למקדונלדס, יש עבודה! וכך תם לו כל הקסם.
שיהיו לכם חיים נפלאים,
תשארו מהממים,
ק' :)
|
נכתב על ידי
,
9/9/2009 13:37
בקטגוריות אושר, אלכוהול, אני, מוזיקה, סקס, תמונות, אופטימי, אקטואליה, מוסיקה והופעות חיות, מוסיקה, הומור
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Tiger lily. ב-14/9/2009 13:03
|
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
