born with a heart of steel

אמנם באיחור, אבל איחורים הם תמיד באופנה. קבלו את ליל הזוועה שעבר עליי:

השנה חגגנו אצל הצד של אבא שלי- הצד הנוראי של המשפחה. מלבד העובדה שכולם שם זקנים (אני וק' הנכדים הכי צעירים, ויש כבר נינים), כולם שם בעיקר קרציות, מעצבנים, מכוערים, ומגעילים. בעיקר הסבתא המכשפה שיש לי! בדרך כלל יוצא לי לראות אותה פעם בחצי שנה (כי משום מה כאשר ההורים שלי נוסעים אליה בימי שבת אני נהיית *שיעול שיעול* חולה *שיעול כחכוח* או צריכה ללמוד למבחן חשוב) והאמת שזה יותר מדי לטעמי.

בכל אופן, תקעו אותי לשבת בין ס'- אחי החייל הגיבור האמיץ שנראה כמו מחבל (משום מה לא מרשים להם להתגלח אז הוא מסתובב עם זקן) לבין דרעק קטן בן 4. את רוב הסדר העברתי בבהייה, יקיצה רגעית וחיוך טיפשי ברגע שהזכירו בהגדה משהו על שדיים, חזרה לבהייה והתכתבות עם סוזי.

כמובן שהשילוב שלי עם הדרעק הקטן לא היה מוצלח. הוא כל הזמן דיבר! אמר שהוא רוצה צ'יפס (תאמין לי שגם אני רוצה), שהוא מתגעגע לרחלי (יש לו פילגש כבר בגיל הזה?), ואז הוא נמרח על כל המקום אז אמרתי לו "היי, שמעת על מרחב מחייה? צמצם את עצמך!". בתגובה הוא התחיל לשיר שירים, אז נתתי לו יין. הוא לא שר יותר .

אני וס' מבחינים בסבתא ממשמשת לבת דודה שלנו את הבטן (יש לנו רק בת דודה אחת).

ס': "למה היא ממשמשת לה את הבטן?"

אני: "היא בהריון, היא אוטוטו צריכה ללדת"

ס': "אהה היא לא סתם שמנה..."

סתם שמנה זה קטן לעומתה. הבחורה פשוט טנק! הקטע הוא שהתינוקת יושבת לה על איזה עצב במפשעה () שמשתק לה את רגל שמאל, ככה שהיא גם צולעת. יש רגעים מסויימים בחיים שבהם אני שמחה שאני לא גבוהה וחסונה אלא נמוכה ועקומה, ואחד מהם היה כאשר ס' נאלץ לתת לה יד כשהיא דידתה ממקום למקום .

אותה בת דודה שבהריון במקרה גם לומדת פסיכולוגיה (למה? אין לי מושג. היא פוסטמה רצינית). לכבוד החג היא החליטה שעליה לנתח את האופי של בת דודה הפוחזת, הלא היא אני, תוך כדי קולות עידוד מצד המכשפה הראשית, הלא היא סבתא.

בת דודה: "יש לך חבר?"

אני: "לא"

סבתא: "האמת שזה לא מפתיע אותי בכלל. אל תדאגי,גם אלייך יגיע מישהו. אני מקווה".

אני: אל תדאגי, בסופו של דבר גם אלייך יגיע הפרקינסון. אינשאללה. "אהא".

בת דודה: "את מפחדת ממחויבות?"

אני: "לא..." (התחייבתי למשביר לצרכן לשנה כשעשיתי כרטיס מועדון. זו מחויבות רבותיי!).

סבתא: "בטח שאת כן. שבוע את לא מצליחה להחזיק מעמד עם האופי שלך. שבוע!!"

*מתעלמת בחינניות, מבחינה בס' מצחקק ברשעות לנוכח התחקור שאני חווה*

בת דודה: "את מפחדת מאינטימיות?"

אני: "לא!" (רוצה לראות איך הרגל שלי הופכת להיות מאוד אינטימית עם התחת שלך?)

סבתא: "רואים עליה שכן! היא בחיים לא תתחתן! היא נראית כמו צבי מבוהל (לפחות לא כמו צב )"

אני: "אתן יודעות, שגם לס' אין חברה!"

ובשניה החקירה הצולבת הופנתה כלפיו ואני חזרתי לבקבוק היין שנטשתי על השולחן. כשהסתכלתי על ס' הוא נראה לי מיואש ואומלל ושמתי לב שסבתא ובת הדודה אומרות כל מיני דברים כמו "אבל אתה חתיך! ואתה חייל, כולן רוצות חיילים (אמת)!! איך זה שאתה לבד?!" תוך כדי טפיחות מאסיביות על הברכיים שלו.

לגמתי יין וחשבתי לעצמי שחבל שהורדתי שפם יומיים לפני, אחרת הייתי יכולה לצחקק מתחתיו בחדווה עכשיו.

כדי לסיים את מסכת ההתעללויות הכריחו אותי להחזיק תינוק למרות שהתעקשתי שאני לא רוצה ("לא זה בסדר לא צריך.. לא בא לי לשבור אותו או משהו, שתיפול לו איזה אצבע, אני יודעת. תשמרי אותו אצלך"). ברגע שהניחו אותה עליי אמרתי "אוי איזה תינקות *לחשוב מהר! מה אומרים על תינוקות!?* קטנה.." ואז התבשר לי שזה תינוק ממין זכר. טוב נו, כנראה שיש אצלנו מסורת של גברים חובבי בגדי נשים במשפחה. אחרי 10 שניות שהוא נח בזרועותיי נתתי אותו הלאה. ככה צריך!

לסיכום, הדבר היחיד שהחזיק אותי במהלך הערב הזה הוא חצי בקבוק יין ששתיתי לבד אצל סבתא (ואחר כך עוד יין זול בבית שמצאתי בחבילת שי לחג) והידיעה שאין את כל זה עד שנה הבאה. ואז אמא הודיעה שאת ראש השנה עושים אצלנו !

שונאת את כולם. איפף.

יום ראשון בערב הייתי קצת מבואסת. אצתי רצתי לי למסע עידוד נפלא (שעדיין נמשך), וטיילתי להנאתי בקניון עם שמוז,ב' וחוליה. לפתע אני שומעת קול שדומה לצופר של משאית קורא "חבררררהההה". אוזניי התחדדו ועניתי "חבבבררררר" ואז אני וה' הכסיל המדופלם רצנו זה אל זו בסלואו מושן (ה' צעד לקראתי ואני רצתי נורא לאט. למי יש כוח) והתאחדנו בכניסה לתמנון. כמה מרגש. אחר כך יצאנו מהקניון וגילינו שזרקו רימון ופיצצו איזה שווארמיה. מכיוון שהרבה זמן לא הייתה לי נסיעה מעניינת במד"א אני ושוזי קיווינו לראות קצת דם, אבל לא היה כלום.

כדי להמשיך להתעודד עשיתי את מה שאני יודעת הכי טוב- בזזתי כסף . קניתי עפרונות עיניים חדשים של ג'ייד, 2 חולצות מ-TNT, לאנז'רי חדשים. כנראה שמרוב תסכול השיפוט שלי הלך לעזאזל וקניתי חזיה מנומרת בצבע ורוד. הסתכלתי עליה ותהיתי מאיפה הבאתי את הדבר המופקר, זנותי, צ'יזי ומכוער הזה, אני אפילו לא מתכוונת ללבוש אותה. בדרך כלל יש לי טעם טוב (אפילו פיזית!! אני ממש טעימה). בכל אופן, כדי להשלים את העידוד, מחר אני הולכת להסתפר.

ואני ושושה הכנו אחת לשניה צמידי חברות גרוזיניים לרגל.

שירים לימים אלו:

muse - sunburn

the white stripes - fell in love with a girl

incubus - dig

bon jovi - my guitar lies bleedin in my arms

המסר הבא מיועד לך:

אז נכון, 3 שנים זה לא מעט זמן, אבל ישנם דברים הכרחיים כדי לשמור על שפיות.  see you in 3 years babe

שוטה וגם שותה,

קארין (בגרסא כשרה למהדרין. בא לי לחם ).

האמת לאמיתה

מה שבאמת מסתתר מאחוריי הצעות תמימות במסנג'ר:  

"אז אולי תבואי לחיפה?"- אני אשמח להפגש ואז...

"....אני אראה לך כל מיני מקומות..."- ...אני אזיין אותך...

"...ונופים חדשים..."-... עד שתבכי.

ולחשוב שאני בכלל לא אוהבת את חיפה . איזה נופים יש שם בכלל?! (אני יודעת שיש שם נופים. זו שאלה רטורית!). אמנם לא הייתי בחיפה הרבה פעמים (האחרונה הייתה בנובמבר כשהייתי בצו ראשון) אבל הרושם היה שזו עיר צפופה ומחניקה (אבל לא צפופה ומחניקה אך בעלת שיק כמו ת"א). אני אשאר ברחובותיה הריקים של חדרה בינתיים. 

an end has a start

ביום שלישי כאשר יצאתי מהמגן באנגלית על יחידה E וגיליתי שהיה חסר במבחן סעיף שסילביה כתבה על הלוח ולא שמתי לב אליו, ובמקרה הוא גם היה שווה 7 נקודות, היה לי רע. תכל'ס היה לי סיכוי טוב לקבל 100 עד שגיליתי שהחסרתי סעיף. אז נכנסתי למגן של יחידה F אומללה ועצבנית. גם כן, כתיבת תיאור על המחוייבות האישית שלי. מה אני כבר יכולה לכתוב על מד"א?!

אז יצאתי מהמגן השני עוד יותר אומללה. כל כך אומללה שהתחשק לי לבכות (כל שיעור כימיה העיניים שלי דמעו. קטסטרופה). בטח אתם חושבים עכשיו שאני אחת מאותן החננות הבכייניות שבוכות על ציונים. אם כן- תתביישו לכם! עוד לא הספקתם להבין שאני שיא המאגניבות? (וכידוע מאגניבים לא בוכים. אף פעם).

כל אותו יום שמרתי בפנים את כל התסכול שהיה לי מהמגנים באנגלית, ומהידיעה שסילביה בטח תכסח אותי בציוני הגשה. חשבתי על זה שפעם היה לי ממוצע שנתי של 97 בתעודה (ימי ח'-ט' העליזים) ובמחצית הקודמת זה היה רק 83. ועל זה שאני כבר לא משקיעה כמו פעם. ועל זה שאני לא מוכנה לזוגיות בשיט. ועל זה שכבר שבועיים לא הורדתי במשקל (בעזרת דיאטה בריאה כמובן ). ועל זה שאפילו הצבא לא רוצה אותי קרבית (נתנו לי 64 הזונות. זה יעורער!!). ועל זה שאני לא חברה כזו טובה או אדם טוב באופן כללי. ועל זה שאני אפילו לא באה למד"א כמו פעם. ועל זה שפעם היו לי תוכניות מרחיקות לכת והיום קשה לי לתכנן את מחר. בקיצור כישלון.

נשבעת לכם שאף פעם לא בכיתי בגלל מבחן. אפילו לא כשקיבלתי 38 במבחן בכימיה על סטוכיומטריה (זה היה המבחן השני במחצית הקודמת). אבל כשהלכתי להליכה עם ע' המנוול והתחלנו לדבר על זה, פשוט התחלתי לילל כמו פרחה שנשבר לה העקב של הנעל. אני בטוחה שאנשים שהלכו לידנו במסלול ההליכה חשבו לעצמם "בואנ'ה, מה היא כל כך פדלאה שהיא בוכה מהליכה מהירה?!" אבל כל הרגשות המצטברים של הזמן האחרון פשוט הופיעו. אכן, אני כבר לא סתם pure evil כמו שהסינית נוהגת לומר, אני אדם רגיש.

אז הלכנו כמעט שעה כשאני בוכה, ממרמרת על כל דבר, נרגעת, ואז מתחילה שוב, כל זה תוך כדי שמירה על קצב מהיר קבוע. ע' המסכן לא רוצה ללכת איתי להליכות שוב.  

בסך הכל אין לי הרבה דרישות מהחיים האלה. לסיים בגרות עם ממוצע טוב (פעם רציתי מעל 90, היום אני מנמיכה ציפיות למעל 70), להוציא פסיכומטרי טוב (כנראה שאני ניגשת באוקטובר דרך בית הספר), לעשות צבא (שירות משמעותי!), להתקבל לרפואה, לסיים בהצלחה, להתחתן, להביא ילדים (כידוע, אני מחפשת דרך להשבחת גנים אז דרוש חתן גבוה וחתיך במיוחד. מקסימום הם יצאו גמדים כעורים כמוני ואני אאשים את הגנים הרצסיביים של אבא שלהם, הרי אני עשיתי מעל ומעבר. שנים נאלצתי להיות למעלה! ), להיות MILF פופולרית בקרב קטיני הקהילה, ולמות בכבוד לאחר 2 מתיחות פנים בלבד.

עכשיו, זה הרבה לבקש?

החלטתי לצאת לדרך חדשה בחיי המסעירים. העברתי את השירים המדכאים (אין יותר מעציב מלשמוע את סיגרוס ולדעת שהם שרים בג'יבריש שהם המציאו ולא להבין מילה. איפף), שמתי את light my fire והפכתי את עצמי לקארין טובה יותר. משופרת, מיינד יו.

ובנוסף לכל הורדתי עוד חצי קילו (שזה הופך ל-4 קילוגרמים בחודש וחצי. סוויט). אולי אני אצא מהתיכון ללא תעודת בגרות, אבל אני בהחלט אצא כוסית

וכמובן שיש פה קישור לשיר (מעולה) של ה-editors שנושא את שם הכותרת  (ד"א אני אהבתי יותר את האלבום הקודם)

הוקמה קבוצת תמיכה לנפגעי ליל הסדר

כיאה לגויה פוחזת ומנוכרת, שגרה בבית כשר למהדרין, בחג הפסח אני כמו חתולה מיוחמת- איפה שיש חמץ גם אני נמצאת (הערת ביניים: בשאר ימי השנה אני סתם חתולה. מיאו. גרר). השנה עושים את החג אצל הסבתא השנואה עליי (אמא של אבא), שהיא בהחלט מכשפה. הולך להיות עצוב לי נורא, שזה אומר שהולך להיות פוסט מצחיק. במקרה הכי גרוע תסמסו לי על מנת להציל אותי מהתפגרות טוטאלית ואני אתבכיין לכם דרך הפלאפון . לפחות השנה ס' יהיה, אז יש לי בן ברית אחד.

לשתות. בחג הזה אני פשוט הולכת לשתות. הרבה  (ובגלל שבירה זה חמץ הולך להיות יין. yeah baby yeah ).

עד כאן לערב זך זה,

נשיקות (אפילו על השפתיים!),

מיסיס מפלצת

1. כיצד לא מתחילים לפתח קשרי ידידות עם גברים?

בשום פנים ואופן, אבל בשום פנים ואופן לא מעלים את עצם העובדה שאת מתנדבת במד"א, ואם כבר אז לפחות לא להגיד שעשית החייאה. לא מוצלחת. על אישה שהלב שלה הפסיק לפעום דקה לפני שהתחלתם. אין דבר יותר turn off מנקרופיליות. בעצם זה שהשתכשכת בקיא ובדם, אבל בקטע הזה לפחות סתמתי

 2. אני וה' עשינו סוף סוף את הפרזנטציה על הפרוייקט שלנו באנגלית (על הכתל המערבי. מה חשבנו?!). אחרי אין ספור הכנות, טקטיקות ואסטרטגיות הוחלט שנשתדל, ובמקרה שנפשל ה' יתחיל לדמוע ואז יביים התעלפות. הוא 187 סנטימטר השמנסקי הזה, הפרזנטציה תהיה חייבת להקטע ככה רק בגלל המכתש שיווצר ברצפה. התחלנו את זה טוב וסיימנו את זה 100מם! אפילו עשינו בידור להמונים כשהכיתה סוף סוף שמה לב להבדלי הגובה בינינו. זה הלך ככה:

כיתה: "יואו איזה הבדלי גובה! מה הגובה שלך ה'?"

ה': "187 סנטימטרים, לא כולל שבתות וחגים (הוא מטפס אז ל-190 הזבל)"

כיתה: "יואו , זה הרבה סנטימטרים! ומה שלך קארין?"

אני: "148 סנטימטרים. הכל כלול."

כיתה: "יואו . מסכנה.".

בכל אופן, אני וה' הזונות של 5 יח"ל אנגלית מואץ- לא עוד! סילביה סיימה לדפוק אותנו בכל מקום אפשרי. היינו תותחים. באמת (בנקודה זו משהו נכנס לי לעין. סליחה. אני חייבת לסיים כאן).

3. נועם ויעל עשו את זה. למה, היושב במרומים (דן מנו בהליקופטר של ההפקה?), למה?! מזה אמור היה להביע הטוויסט המטומטם הזה? למה לא יכלו לשלוח אותי לשם? הרי גם ככה נועם זיין עד עכשיו את לילה העז, מה כבר תעזור לו יעל הכבשה? ובנוסף להכל גם משה עף, השם ייקום דמו. על מי אני אצחק עכשיו  ? מי שיקר, ישקר וימשיך לשקר? איפף.

יאללה, שבוע הבא כ-ו-ל-ם חוגגים על התחת של מרינה

4. אתמול לב' אהובתי הייתה יום הולדת . אני והשמוזי הלכנו לקנות לה מתנה אז ניסינו בושם. אחרי שריססתי על עצמי יותר מדי ריחות כבר התחלתי להרגיש סחרחורת, אז יצאתי לתקופת הבראה ב-TNT וחזרתי כמו חדשה. בסוף הלכנו על paramour (נראה לי שככה קוראים לו )

5. שינויי מזג האוויר הקיצוניים גורמים לדמם מהאף. שמישהו יעשה שזה ייפסק, אחרת אני אצטרך לתקוע שם טמפון. ועוד בלי מוליך!

6. קראתי היום ב-"24 שעות" שצפוי לנו אחלה קיץ מבחינת הופעות. אפילו כריס קורנל (אקס אודיוסלייב וסאונדגרדן. אבל תותח בפני עצמו וכוסון על) מגיע. גם ביורק (לא מתה עליה), מרי אן פייתפול (חמודה), ואולי אפילו מוריסי (למרות שהוא כבר לא מה שהיה פעם). העלתה אפשרות שפול מקרטני יבוא. אולי גם הרד הוט צ'ילי פפרז. אני רוצה לצאת בפניה נרגשת לאומה: תביאו את פול, באמשכ'ם. אני אתחיל לחסוך מעכשיו. אני אהיה ילדה טובה. אני אעדכן כל יום. אני אהיה יפה ואשתוק. רק שיבוא!!! ואם לא הוא אז תקמבנו לי איזה רדיוהד ככה בקטנה. אני אסתפק גם רק בטום יורק. או מיוז, אני אשמח עד הגג. אחרי שנדפקתי בכרטיסים חינם לטוקיו הוטל (עד היום יש צלקות בנפשי ובנפשה של חוליה שלי) אני חושבת שמגיע לי פיצוי. אם לא, אז כולנו חוגגים עם כריס קורנל בייבי

אבל אני הכי מעדיפה את פול!

7. איזה כייף שהעיפו את ריטה מהדוגמניות. הגיע הזמן!

8. אמא שמעה היום לראשונה את "עוד ארון אחד". התגובה לא הייתה משהו. היא ניסתה להבין איזה ארון (אז עניתי לה שזה ארון בגדים) ומה עושים איתו (אמרתי לה שיוצאים ממנו). לא נראה לי שזה מצא חן בעיניה, עכשיו היא לא רק תחשוב שאני משתרללת עם התאילנדים בפרדס בכל פעם שאני יוצאת מהבית, אלא גם עם הפיליפיניות מהבית אבות.

השיר הנחרש ליום זה:

radiohaed - 15 steps (שלפי דעתי הוא הכי טוב באלבום האחרון. אפילו יותר מ- nude )

אהבתי, אוהב, ואמשיך לחבב,

פ. עוגי (על משקל ג. יפית. זה הומור במיטבו, אני אומרת לכם).