|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 out of the blue
היי לכל היפים והיפות!
האמת שקיוויתי לסגור את השבת הזו כדי להיות בבית בשבת הבאה ולחגוג יום הולדת כמו שצריך, אבל הנה אני כאן, קחו אותי!
two steps forward then three steps back, it won't be easy
אז ככה: כרגע אני משרתת בבה"ד 20 בצריפין במסלול הייעודי לקצונה בחיל החימוש. צקצוקים, טענות ותלונות לא יעזרו, זה מה שבחרתי ואני לא מתחרטת. השירות שלי יארך 3 שנים כי אני מחוייבת לשנה קבע.
מכיוון שהטירונות שלי כללית לחיל החימוש הספקתי להתקל בהמון סוגי אוכלוסיות. בקיצור, יש אצלנו כאלה עברייניות שאני בשוק שעוד לא נדקרתי  . אבל, הבה לא נסחף, יש גם בנות מקסימות והערסיות הן בהחלט מיעוט (רק קצת רועש), בעיקר ה-9 הנוספות שמיועדות איתי לקצונה, יש איתנו 30 בנים שגם הם מיועדים לקצונה.
תנאי השירות שלי לא רעים בכלל מלבד זה שהאוכל (שהוא קייטרינג) זוועתי (לפחות אני מרזה), השירותים דוחים, קר מאוד, המדים נראים עלי נורא, ותקעו אותי לישון במיטה למעלה. יש לנו גם 2 מקלחונים בלבד לכל 50 בנות המחלקה, אבל זה נותן הרגשה משפחתית  . טיפ שלי למתגייס החושש ממקלחות משותפות: תמיד תביט למעלה- אתה לא רוצה לראות את כולם עירומים, ובטח שלא מה שהולך על הריצפה.
המ"מ שלי מקסימה וגם יש לי אחלה מפקדת, שאישרה לי להכניס כיסא לחדר אחרי שהתלוננתי שקשה לי לטפס למיטה  . המד"סים כרגע לא קשים בכלל, אני גונבת חיבוקים בסתר (השילוב הראוי וזה), מלאה בסימנים כחולים, ובאופן כללי, ההרגשה היא שטירונות 02 היא פשוט קייטנה שלוקחת את עצמה ברצינות.
מה שכן, בהחלט קל להתבאס על כל מה שאתה מפסיד בחיים האזרחיים ועל זה שאת גרועה במטווחים (ככה יצא). לעזאזל, לא אישור לי נשק מקוצר בגלל סנטימטר אחד שקרי!! אני בכלל לא 151 ס"מ, אני עמדתי על קצות האצבעות בעירעור על הפרופיל  . אני אישית מנסה שלא להתעסק בזה שיש לי 3 שנים שלמות ומנסה לעבור כל שבוע בזכות עצמו.
מסיבה שלא ברורה איתי בחדר ישנן גם 2 הבנות הכי ערסיות בכל הפלוגה, וההשכמות שלי מתבצעות כל בוקר לקולו של תמיר גל או אבי ביטר. בקיצור, מסיבה. אני משתדלת לקחת הכל בקלות ולהעריך דברים קטנים כמו זמן להשתמש בחוט דנטלי, אבל מצד שני:
מחשבותיו של אתאיסט גוסס
לפעמים יש צורך בניעור קל עד רציני על מנת להשיב את הסדר המחשבתי על כנו. עייפה, רעבה, קפואה, ובעלת חוסר יכולת משוועת להכנס לשירותים בבסיס הייתי על סף נקודת שבירה ביום שלישי. תמיד קל יותר להסתכל על הקשה ולדבוק בו. הייתי מיואשת מהצבא, מהתפקיד שאליו אני מיועדת, מ-3 השנים שעוד לפני. כל נבירה בנושא רק הכאיבה לי, אבל זה הנושא היחיד שהיה סביבי 24 שעות ביממה, ופתאום מחשבות כמו "מה עשיתי לעצמי, למה בחרתי שנה נוספת בקבע?! למה לא יכולתי לקבל את השנתיים שלי ולשתוק" ועד "אני אשאר נטולת חברים לנצח, ובחיים אני לא מצא אהבה" הכו בי. בקיצור, לסחבה שאיתה אנחנו שוטפות את החדר היה יותר עמוד שידרה מלי.
ביום חמישי היה לנו שיעור העשרה עם המ"מ, שבו היא בחרה להקריא לנו את הקטע "עכבר ניו זילנדי" מאת יאיר או טומי לפיד (היא אמרה שיש מחלוקת לגבי מי כתב אותו). דיברנו על מה שאנחנו אוהבים בארץ, מה שהיינו רוצים לשנות ושאר דברים. בסוף הפעילות היא השמיעה לנו את השיר "אין לי ארץ אחרת" ואמרה לנו לכתוב על דף מה שארץ ישראל מסמלת בשבילנו. באותו רגע, לאחר 9 ימים של יאוש, בפעם הראשונה שהיו לי דמעות בעיניים ולא בגלל שאני שונאת את הצבא ורע לי, סוף סוף יכולתי לראות את הדברים בבהירות. השד הוא לא כל כך נורא בעצם, הרי למרבית חיילים השירות הצבאי הוא הרבה הרבה הרבה יותר קשה משלי.
לפעמים אפילו לא צריך להסתכל רחוק, אלא בחדר השינה הסמוך לשלי. כשאני בוחנת את 3 השנים שס' כבר עבר בצבא (החודש הוא נכנס לקבע ), במשך שנתיים שלמות הוא בדרך כלל חזר הביתה פעם בשלושה שבועות ותמיד התעקש להיות כמה שיותר קרבי והתמודד עם כל הקושי מבלי להתלונן. גם עכשיו, כשהוא כבר סגן ויש לו משרד משלו עם פקידה משלו והוא חוזר הביתה כל יום בערב אני רואה את ההתעקשות שלו לחזור לשרת בשטח ולקבל רמת פעילות ודרגת סיכון שוב ואני מרגישה גאווה. כבר חצי שנה שהוא מקיים שיחות עיקשות עם הממונים עליו והגיע אפילו עד לקהנ"ר (קצין הנדסה ראשי) על מנת לוותר על תנאי השירות המדהימים שלו ולחזור לשטח, והנה בפברואר הוא ככל הנראה יקבל את זה וכרגע אין מאושר יותר ממנו.
עכשיו בלב מלא אני יכולה להגיד שוב שאני אוהבת את צה"ל, שאני אוהבת את מדינת ישראל. כל המחשבות והדעות שהחזקתי בהן לפני הגיוס כבר לא מעורפלות לי, הן ברורות וחדות יותר מתמיד. אני מודעת לכך ש-3 השנים הבאות לא יהיו קלות בכלל, הרי מלכתחילה רציתי שירות משמעותי ובלי שום הקלות, אבל בסופן אני אוכל לעמוד ולהתבונן מהצד על כל מה שעברתי ועל כל מה שעשיתי בשביל המדינה שלי, הבית שלי, ולהתגאות. ואני יודעת שבשביל זה שווה לי להשאר קצת עייפה, קצת רעבה, קצת קפואה ובעלת חוסר יכולת משוועת להכנס לשירותים בבסיס.
ובמעבר חד יותר מאולר של חימושניק,
חג מולד שמח!!
ודבר אחרון קטנטן אך ענק: ג'וליאן אהוב ליבי (ההוא מהתמונה למעלה חח) שיחרר קליפ לשיר 11th dimension (תקליקו באמש'כם), שבו צפיתי לראשונה ביום חמישי בזמן ששמרתי על המגורים (שובבה ). מעבר לזה שזה קליפ הזוי ומגניב באופן עצום, אני רוצה טרנינג עם אורות כמו שלו. זה יהיה כזה סטייל למד"סים
אז נתראה בעוד שבועיים (בתקווה שאצא הביתה בחמישי ולא בשישי),
אני אאחל לכם שנה 10 (סטגדיש), מלאה באהבה, כסף, חברים, חופש ועוד כל מיני דברים שלי לא יהיו השנה 
וכמובן ביום שישי הקרוב יום הולדת שמח לי ולשותף יום ההולדת היקר שלי  , שאחגוג לי בבסיס.
רוצה לקעקע את כולכם על לוח ליבי,
ק'.
*אולי בפעם הבאה שאהיה כאן אפילו אעלה תמונה שלי עם מדים, בינתיים אני נראית פחות או יותר ככה:
I just can't stop messing my mind up or wasting my time.
|
נכתב על ידי
,
26/12/2009 14:11
בקטגוריות אהבה, אושר, אישי, אני, ג'וליאן!!!!, הומור, דיאטה, התגעגעתי, מוזיקה, סקס, צבא
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Shishi-san ב-29/1/2010 19:46
|
you came to me
היי קושקושים!
זהו יום שישי היום ואני יושבת לי בביתי, גלמודה ומזקינה, מכיוון שמחר ב-6 וחצי בבוקר מילאדוש בא לאסוף אותי לעוד יום עבודה 100לף (תבטאו את ה"מאה" עם ע') במקדונלדס. במקום לבלות עם אייל באיזה פאב, עם בלה בבית קפה או עם עומר בסינמה סיטי (כבר סיפרתי לכם על מבצע הסרטים המדהים שלנו?) אני יושבת בפיג'מה מול המחשב, בקבוק הייניקן בידי, beach house באוזניי וחשק עז לחתוך את ורידי הענוגים בליבי. נוסיף לכל זה את העובדה שאני כרגע בדיאטה נטולת פחמימות (שבוע חלף, נצח נשאר) וחילופי מזג האוויר גורמים להתעטש בבוקר, בלילה בין עיטוש לעיטוש וקיבלתם אותי במתכונת ממורמרת-אפגרייטד ומורחבת (השואפת להתכווץ, פיזית). אני רוצה לחם. אוף.
ארקטיק מאנקיז הוציאו סינגל שני מהאלבום החדש. ממש היום. הסינגל, שהוא במקרה אחד השירים היותר יפים שלהם באלבום ובכלל, cornerstone שמו, זכה לקליפ ספק מצחיק ספק מטומטם אש, שבו אנחנו רואים את אלכסוש במראה המטורזן (שיואו אני שונאת את השיער הארוך הזה!!#$$%&*&%) רוקד ושר את מילות השיר לתוך מיקרופון, ונראה כמו ילדה לא מפותחת בעליל. בקיצור, צריך לראות כדי להאמין, אבל כל הכבוד לאלכס על ההומור העצמי
איזה גבר...
עוד יותר איזה גבר....
כשאני רואה את התמונה הזו בא לי לתת לו חיבוק ומספר הטלפון של רופא העור שלי.
יש לי מלא מוזיקה לשמוע! כידוע, אני מתגייסת בקרוב (עוד חודשיים בדיוק) ובתור חיילת נמוכה בדרכים החלטתי להכין את עצמי מוזיקלית ולהוריד טונות של אלבומים לשמוע בימי החורף הקרים והגשומים, בדרכי לבסיס (כתיבת הפוסט תקטע לרגע עקב גל בלתי נשלט של בכי. מאושר, מאושר).
עכשיו רק נותר לקנות נגן חדש שיכיל את כולם ויהיה שמח .
לאחר שאיחר את הוצאת האלבום שלו ל-2 בנובמבר, ג'וליאן הקדים אותו ל-30 באוקטובר! אני באמת צריכה לציין כמה שהבן אדם מלך, חתיך ומוכשר?
וכמה מילים על האלבום החדש של מיוז:
כששמעתי לראשונה את השיר united states of eurasia, שדלף לרשת לפני משהו כמו חודש וחצי יחד עם סינגל נוסף- uprising,
רצתי לחלון ובדקתי אם המשיח הגיע. "היתכן? תחיית המתים? פרדי מרקורי זצ"ל
יצא מקברו והקליט שיר חדש?" כי ככה בדיוק זה היה נשמע- קווין. זה הרי דבר
ידוע שקווין ופרדי מרקורי בפרט השפיעו רבות על הסגנון המוזיקלי של מיוז
ועל מת'יו בלאמי אז באופן כללי הייתי מרוצה למדי.
ואז, הו *אנחה
דרמטית* יצא האלבום המלא- the resistance. אם חשבתי שהאלבום הקודם, black
holes and revalations, היה פומפוזי לעומת קודמיו כאן כבר נגמרו לי
המילים. עושר מוזיקלי וחיבור כזה של שפע סגנונות מוזיקליים- קלאסית, פופ
ונשבעת שגם קצת מטאל, יחד עם רוק לא נשמע באוזניותנו כבר הרבה זמן. ולמרות
זאת, היה קשה להמנע מההרגשה כאילו במקום לשמוע את מיוז אנחנו בעצם מאזינים
למיוז מנגנים את קווין או את רדיוהד או וואטאבר.
מבלי להכביר במילים, האלבום הנ"ל הוא
בהחלט אחד הפרוייקטים השאפתנים של מיוז, ובחלקו זה אפילו הולך להם. היה לי
די קשה להתחבר אליו בהאזנה ראשונה, אך מפעם לפעם הנגן שלי חיבב אותו קצת יותר. בסיכום מאוד מאוד מאוד כולל (אין לי כוח לפרט, פארדון מואה) יש לאבלום שני חלקים: החלק הראשון מביא לנו את מיוז כמו שהתרגלנו אליהם לאורך השנים, בעוד שחלקו
השני הוא סימפוניה בת 3 חלקים בשם Exogenesis הנפרשת לאורך 13 דקות. בהחלט נחמד לראות קצת גיוון אצל החמודים.
לסיכום,
לאלבום החמישי של מיוז יש כמה וכמה ריגושים שמיעתיים להציע, בעיקר כשעל
הטקסטים הבנאליים משהו של מת'יו (זה שהוא יפה לא אומר שהוא גם אופה!) מפצות הגיטרות והפסנתר המלודרמטיים, אך
טעם מעט חמצמץ של הגזמה נשאר בפה. ככה זה כשמנסים לדחוף יותר מדי לכל שיר,
על משהו חייבים לוותר. don't you know that less is more?
עד כאן לערב זה,
אני הייתי כאן, אתם יכולים להשאר,
על מי אני עובדת, אני נשארת כאן, לאן אני כבר אלך???? אני צריכה לקום לעבודה עוד 6 שעות!
קארין.
|
נכתב על ידי
,
16/10/2009 23:40
בקטגוריות אושר, אלכוהול, אני, דיאטה, הומור, ג'וליאן!!!!, התבגרות, מוסיקה, מוזיקה, מוסיקה והופעות חיות, סקס, אופטימי, צבא, עבודה
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Tiger lily. ב-21/10/2009 23:38
|
הפעם הראשונה שלי
שלום לכל היפים שבאו לכאן היום, מה ניש?
אם במקרה תהיתם, ואני בטוחה שתהיתם, שלומי מעלף. רק אעדכן אתכם שנכון לעכשיו הגיוס שלי הוא ב-07.02, שאני מנסה להקדים אותו, ושיש סיכוי שבקרוב אני הופכת למנהלת משמרת במקדונלדס. אוחח, החולצה המכופתרת המשובצת כל כך תתאים לי
זהו פוסט יוצא במינו ונוסטלגי במיוחד, שבו אני רוצה לחלוק איתכם כמה חוויות שעברתי. תיהנו! (ד"א: אל תצפו לקרוא כאן על סקס, הוא לא קיים בבית ספרנו!).
הפעם הראשונה ששמעתי את the strokes הייתה בסוף 2004, למעשה זה היה בשבת האחרונה לפני יום הולדתי ה-14 (כלומר הראשון בינואר 2005 ): ה-25.12.04. אלו היו ימים קשים בהחלט... הייתי שמנה, שעירה ומכוערת (היום אני כבר לא כל כך שעירה, ותודה לקוסמטיקאית שלי שהביאה אותי עד הלום), אהבתי כל מיני להקות פאנק-קקה כמו גוד שארלוט (אהבתי, יותר נכון לומר סגדתי, בושה) ומוחי הקטן עסק בתהיות ברומו של עולם כגון: האם מלכישוע מ-ח'8 אי פעם ישים עלי? איזה אולסטאר הכי כדאי לקנות- אדומות או שחורות? ולמה לעזאזל קוראים לי פריקית, כשאני פשוט מיוחדג'ת? (תשובות: פחח לא, בטח אדום, כי הייתי עקומה אש). בכל אופן, זו הייתה שבת קרירה במיוחד. ישבתי לתומי בחדרי וצפיתי ב-top 100 videos השנתי של MTV, ועסקתי בחיתוך ורידים (דמיוני, דמיוני!) ומריטת שפם (אמיתי, אמיתי!), לא מודעת שעוד מעט יקרה משהו שישנה את חיי לגמרי. צפיתי בוידאוקליפים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות כשלפתע, במקום ה-46 והסופר דופר מכובד הופיע reptilia (שיר מעולה, באמת). אלו היו 3:36 דקות של תדהמה, אושר, הלם והערצה טהורה. לא הייתי מסוגלת להוריד את העיניים מהמרקע (הם כל כך נאים הסטרוקס האלה!), לא הייתי מסוגלת לשמוע שום דבר אחר. וווואואואואואו#$~~#!@$^!! אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול... ברגע שהשיר נגמר והחלו להקרין את מספר 45, אני קמתי מהמיטה, הרמתי את הלסת שלי מהרצפה, חיכיתי שהברכיים שלי יפסיקו לרעוד, ופתחתי פרק חדש בחיים שלי, הרבה יותר מעניין מוזיקלית, והרבה יותר מעניין באופן כללי יחד עם הלהקה הכי אהובה עלי בכל העולם כולו וגם בעולמות אחרים! that's right brothers!
אם כבר באהוביי ליבי עסקנו, אני שמחה ונרגשת לבשר שג'וליאן שיחרר סינגל ראשון מהאלבום שלו בשם 11th dimension. היה מוזר בהתחלה, אבל הבנאדם פשוט מלך. מללללךךך!! כל כך שונה מהסטרוקס ועדיין, כל כך ג'וליאן... אני לא יכולה לחכות לאלבום שמגיע בעוד פחות מחודש! וגם האלבום החדש של הלהקה שבדרך... אני כל כך במתח שאני על סף לאכול לעצמי את היד עם סכין ומזלג (אבל יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני בדיאטה ואני קצת רעבה עכשיו)!
הפעם הראשונה שעישנתי הייתה לפני שנה קצת אחרי יום העצמאות. אני וזוהר החלטנו לנסות לעשן י-ח-ד כדי להבין סוף סוף על מה על המהומה, אך המנוולת עישנה לבד כשהייתה בחופש אצל אבא שלה בכפר סבא. שלחנו ילדה תמימה לביקור, קיבלנו פרוצה מכורה לניקוטין בחזרה. בכל אופן, גל היקרה התנדבה לקחת אותי תחת חסותה ולתת לי את הסיגריה הראשונה שלי. בדיוק סיימנו דייט בארומה, והתחלנו להלך לכיוון הבית. עצרנו ב-yellow וקנינו קופסת ווינסטון לייט, מסטיקים ומצת וישבנו על איזה ספסל שמשמש כמיטתו החמה של איזה שיכור הומלס בשעות הלילה האפלות. גל הדליקה לעצמה סגירה, הדליקה אחת לי וחיכתה.
שאיפה ראשונה, מוציאה עשן מהפה.
"את יודעת גל, זה לא משהו בכלל, מה השוס. זה מגעיל!!"
"תנסי עוד אחת, אפילו לא לקחת לריאות"
שאיפה שניה (עמוקה!!), משתעלת עשן מהפה.
"לא, זה בכלל לא משהו. לא רוצה לעשן. איכס".
"טוב, לא צריך".
שאיפה שלישית, מוציאה עשן מהאף.
"חשבתי שאת לא רוצה לעשן יותר!"
"מי רוצה לעשן, פשוט רציתי להוציא עשן מהאף. יאללה יאללה, קחי "
וכך תם לו הרומן שלי עם הסיגריות. אמנם לא נגעתי מאז בסיגריה, וגם אין לי שום עניין בכך, אבל שבועיים לאחר מכן, בכל פעם שהייתי יוצאת עם זוהר למחששה המאולתרת שלנו מחוץ לבית ספר, הייתי מסוגלת לעשן גם אותה.
הפעם הראשונה שהתמודדתי עם כשלון הייתה כשנכשלתי בטסט הראשון לפני שנה. התמודדות עם כשלון עלק, עברתי התמוטטות עצבים! אסון! אפוקליפסה! לא הפסקתי ליילל כל היום, כי ברגע שיצאתי מהטסט ידעתי שנכשלתי. ב-5 דקות האחרונות מתוך טסט שארך 33 (!!) דקות שלמות, הטסטר, יימח שמו, דפק לי ברקס כי לטענתו לא האטתי מספיק מהר והייתי קרובה מדי למשאית שלפני. כל דבר שארע במהלך אותו היום הציף אותי בדמעות כאילו הייתי ניו-אורלינס בהוריקן קטרינה. כשקיבלנו שיעורי בית בכימיה, בכיתי בשירותים. כשגיליתי שנגמר הדלי-פקאן, בכיתי. כשאמרו לי "לא נורא", בכיתי. כשהלכתי לספינינג אותו יום והיה לי קשה, בכיתי בחושך. אפילו כשזוהר ניסתה לנחם אותי אחרי הכשלון הצורב לא הפסקתי לבכות:
"לא נורא צ'וב, טסט הבא תעברי!"
"אבל רציתי טסט ראשון בוצ'!!! את לא מבינה בכלל  "
"גם אני נכשלתי טסט ראשון, זה קורה!"
"זה לא אותו הדבר, את לא מבינה אמרתי!! "
מאז למדתי להתמודד קצת יותר טוב עם כשלונות (שעתיים אחרי שהודיעו לי שאני לא הולכת שנה הבאה לטכניון כבר הייתי במקדונלדס, שרה, רוקדת ומכינה צ'יפס. אני בסדר עם זה, באמת) וגם עברתי טסט שני, שנמשך 4 דקות בדיוק, כמו גדולה
הפעם הראשונה שבה הייתי באיגלו הייתה עם שרי החיילת האמיצה ועומר לפני קצת יותר מחודש. התחלתי להכיר עולם, לצאת קצת מחדרה. מי שלא מכיר, איגלו זו גלידריה שנמצאת במתחם יכין בפולג (ליד חניון אלכסנדריה. אין לי מושג אם יש עוד סניפים). מה שמיוחד בה זו שיטת הכנת הגלידה וההגשה שלה. קודם כל בוחרים את גודל הכוס. אחר כך בוחרים טעמי בסיס (יש רגילים כמו וניל ושוקו, ויש מגניבים כמו טופי בוטנים) ואז את התוספות, שהן התוספות הכי מגניבות בעולם. אפשר להוסיף במבה נוגט וקינדר-היפו! ואז..... המוכר לוקח את הגלידה שלך ושופך אותה על משטח עבודה כזה ושואל אותך "אתה מוכן לאיגלו שלך?" ואחרי שאתה עונה לו הוא מוציא שני שפכטלים כאלה ומתחיל לצ'קמק את הגלידה וללוש אותה, ואז הוא שם אותה בכוס ונותן לך. ואם זה לא מספיק, עוד יש למוכרים את שיר הטיפ, שזה בכלל הזוי. אם אני חשבתי שלעבוד במקדונלדס זה מביך, מה יאמרו עובדי איגלו? זו באמת אחת הגלידות הטובות. וכששואלים אותי, בחורה מנומסת וכו', אם אני מוכנה לאיגלו שלי, התשובה היחידה שלי היא " לפני כמעט 19 שנים (יואו זה כל כך הרבה.), בחורף גשום וקר, עם מעט שיער חום, עיניים כחולות (היו ימים...) במשקל 2.5 ק"ג (פאקינג היו ימים...) ועם מלא חינניות, אני נולדתי מוכנה לאיגלו שלי, בי-אץ'!".
(ואתם מוכנים לאיגלו שלכם?)
וסתם כמה קטנות לסוף:
*ראיתי ביום רביעי את "ממזרים חסרי כבוד". איזה סרט ענק! איזה תותח קוונטין טרנטינו!! אתם חייבים לרוץ לראות!
*איזה מלך יצא ביבי אתמול בנאום מול האו"ם? קראתי בעיתון והתרגשתי.
*מישהו רוצה ארוחה בחינם במקדונלדס?
נסיים את הפוסט המעניין, אני מקווה (אני נורא התעניינתי), בברכת שנה טובה לכולם! תשתו מים, תעשו סקס, תרזו, תשמעו מוזיקה טובה, תרקדו, תשירו, תעשו כסף, תהנו, תבלו ותאהבו! רק אושר ובריאות, באמת!! וכמובן, גמר חתימה טובה.
הלכתי לשתות בירה ולזמר בקולי קולות,
אוהבת כל אחד ואחת מכם (בדיוק כמו האגן, גם הלב שלי רחב, מיינד יו),
קאריייייין.
|
נכתב על ידי
,
25/9/2009 23:36
בקטגוריות אושר, אישי, אלכוהול, אני, ג'וליאן!!!!, דיאטה, הומור, חברים, התבגרות, מוזיקה, מוסיקה, סאטירה, סקס, סוזי!!!!, תמונות, אופטימי
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Tiger lily. ב-27/9/2009 02:17
|
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
