לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

born with a heart of steel


well, your'e a handsom devil, what's your name?

Avatarכינוי: 

בת: 34

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2013    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

hard to explain


נחשו מי יצאה הביתה לרבעוש מהמם  

הכל הודות לוירוס שתקף את הקורס שלי, שגורם לכולם להקיא ולשלשל את נשמותיהם (אני בריאה, תודה ששאלתם).

 

כמו שכבר אמרתי, התחלנו ללמוד מכונאות רכב. להפתעתי קיבלתי 88 ו-85 במבחנים על מערכות הרכב (וכבר הספקתי לשכוח הכל, למקרה שתהיתם ) ובשבוע שעבר כבר הספקתי לפרק מנוע, דבר טראגי במיוחד לאור העובדה שכדי לפרק אותו הייתי צריכה לעלות על הרכב (נ"נ) ולשבת עם הרגליים בתוך המנוע . קשה ל-150 הסנטימטרים שלי להתמודד עם מפלצות הדלק האלה. חוץ מזה כבר הספקתי לעבוד על 2 טירוניות וטירון שאני מפקדת ושאסור להם לפנות אלי, להתעמר קצת בשוחרים ולקבל 89 על השיעור שהעברתי בכיתה על רפאל איתן (הציון השני בגובהו בכיתה ).

 

אז עברו חודשיים מרגע שהתגייסתי. סך הכל אני לא יכולה להגיד שרע לי בצבא, לפעמים אפילו ממש נחמד וכיף ושטויות, אבל איך לעזאזל עברו רק(!!) חודשיים?! אני מרגישה שאני תקועה בבה"ד 20 כבר נצח לפחות. והמחשבה המרגיזה הזו, שיש לי עוד 34 חודשים כאלה (יחי הקבע ) מייסרת אותי כל כך. אז נכון שברגע שאקבל דרגות (ב-24 לינואר, אתם מוזמנים ) ואכנס לסדיר זה כבר יהיה שונה. במקום לתת דין וחשבון על כל דבר אני אהיה המפקדת שצריך לעמוד מולה, אבל עדיין, זה כל כך הרבה זמן שבעצם אין בו כלום. לא אהבה, לא חברים, לא תחביבים, לא פרטיות.

ומדי פעם חולפת במוחי המחשבה הקטנטנה הזו שאני לא אשרוד את זה. לא לבד. לא ככה.

 

בינתיים אני מוכנה להתנחם בזה שבאפריל אני אזכה לטעום מטעמו של הסדיר למשך 4 חודשים בגדוד כלשהו. אמנם בתור מכונאית רכב (אני באמת לא מקנאה במי שאצטרך לתקן לו את הרכב), אבל לפחות זה... שונה . באוגוסט חוזרים לבה"ד 20 להכנה לבה"ד 1, בספטמבר עוברים לבה"ד 1, ובנובמבר יש השלמה חיילית. אחר כך מגיעה השאלה הגדולה- ממח"ג (מפקדת מחלקת חימוש גדודית), קמב"ץ (קצינת מבצעים), או להשאר במטה ופיקוד, אבל את זה נשאיר לעוד 11 חודשים.

 

 

החדשות בהופעה ב-AMPM (הבחורה הזו פשוט הייתה חייבת להדחף לכל פריים )









יש לי שקיות מתחת לעיניים ושיזוף משקפיים








מתנת יום ההולדת הכי שווה בעולםםםם (החולצה )

 

התמרמרתי, עכשיו אני יוצאת מזה.

שיהיה לכם שבוע נפלא

 

ד"א, כנראה שאני אסגור שוב בשבת הבאה (אני צריכה לנסח מכתב זועם לרמטכ"ל), בכל אופן הפעם החלטתי שאני אמצא דרך ואגיע להופעה של החדשות ב-4.3, אחרי שאת הופעת ההשקה פספסתי בגלל שבוע שטח. אם לא תראו אותי שם, תדעו שבה"ד 20 נשרף כליל ושנשפך מלא דם

 

I missed the last bus,

 I'll take the next train

 I try but you see,

 it's hard to explain

 I say the right things,

 but act the wrong way

 I like it right here,

 but I cannot stay

 I watch the TV; forget what I'm told

 Well, I am too young, and they are too old

 The joke is on you, this place is a zoo

 "You're right it's true"

 

תאחלו לי בהצלחה!

 

נכתב על ידי , 20/2/2010 20:24   בקטגוריות אהבה, אישי, אני, הומור, התבגרות, הרהורים, סקס, תמונות, צבא  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Tiger lily. ב-27/2/2010 21:03
 



out of the blue


היי לכל היפים והיפות!

האמת שקיוויתי לסגור את השבת הזו כדי להיות בבית בשבת הבאה ולחגוג יום הולדת כמו שצריך, אבל הנה אני כאן, קחו אותי!

 

two steps forward then three steps back, it won't be easy

אז ככה: כרגע אני משרתת בבה"ד 20 בצריפין במסלול הייעודי לקצונה בחיל החימוש. צקצוקים, טענות ותלונות לא יעזרו, זה מה שבחרתי ואני לא מתחרטת. השירות שלי יארך 3 שנים כי אני מחוייבת לשנה קבע.

מכיוון שהטירונות שלי כללית לחיל החימוש הספקתי להתקל בהמון סוגי אוכלוסיות. בקיצור, יש אצלנו כאלה עברייניות שאני בשוק שעוד לא נדקרתי . אבל, הבה לא נסחף, יש גם בנות מקסימות והערסיות הן בהחלט מיעוט (רק קצת רועש), בעיקר ה-9 הנוספות שמיועדות איתי לקצונה, יש איתנו 30 בנים שגם הם מיועדים לקצונה.

תנאי השירות שלי לא רעים בכלל מלבד זה שהאוכל (שהוא קייטרינג) זוועתי (לפחות אני מרזה), השירותים דוחים, קר מאוד, המדים נראים עלי נורא, ותקעו אותי לישון במיטה למעלה. יש לנו גם 2 מקלחונים בלבד לכל 50 בנות המחלקה, אבל זה נותן הרגשה משפחתית . טיפ שלי למתגייס החושש ממקלחות משותפות: תמיד תביט למעלה- אתה לא רוצה לראות את כולם עירומים, ובטח שלא מה שהולך על הריצפה.

המ"מ שלי מקסימה וגם יש לי אחלה מפקדת, שאישרה לי להכניס כיסא לחדר אחרי שהתלוננתי שקשה לי לטפס למיטה . המד"סים כרגע לא קשים בכלל, אני גונבת חיבוקים בסתר (השילוב הראוי וזה), מלאה בסימנים כחולים, ובאופן כללי, ההרגשה היא שטירונות 02 היא פשוט קייטנה שלוקחת את עצמה ברצינות.

מה שכן, בהחלט קל להתבאס על כל מה שאתה מפסיד בחיים האזרחיים ועל זה שאת גרועה במטווחים (ככה יצא). לעזאזל, לא אישור לי נשק מקוצר בגלל סנטימטר אחד שקרי!! אני בכלל לא 151 ס"מ, אני עמדתי על קצות האצבעות בעירעור על הפרופיל . אני אישית מנסה שלא להתעסק בזה שיש לי 3 שנים שלמות ומנסה לעבור כל שבוע בזכות עצמו.

מסיבה שלא ברורה איתי בחדר ישנן גם 2 הבנות הכי ערסיות בכל הפלוגה, וההשכמות שלי מתבצעות כל בוקר לקולו של תמיר גל או אבי ביטר. בקיצור, מסיבה. אני משתדלת לקחת הכל בקלות ולהעריך דברים קטנים כמו זמן להשתמש בחוט דנטלי, אבל מצד שני:

 

מחשבותיו של אתאיסט גוסס

לפעמים יש צורך בניעור קל עד רציני על מנת להשיב את הסדר המחשבתי על כנו. עייפה, רעבה, קפואה, ובעלת חוסר יכולת משוועת להכנס לשירותים בבסיס הייתי על סף נקודת שבירה ביום שלישי. תמיד קל יותר להסתכל על הקשה ולדבוק בו. הייתי מיואשת מהצבא, מהתפקיד שאליו אני מיועדת, מ-3 השנים שעוד לפני. כל נבירה בנושא רק הכאיבה לי, אבל זה הנושא היחיד שהיה סביבי 24 שעות ביממה, ופתאום מחשבות כמו "מה עשיתי לעצמי, למה בחרתי שנה נוספת בקבע?! למה לא יכולתי לקבל את השנתיים שלי ולשתוק" ועד "אני אשאר נטולת חברים לנצח, ובחיים אני לא מצא אהבה" הכו בי. בקיצור, לסחבה שאיתה אנחנו שוטפות את החדר היה יותר עמוד שידרה מלי.

ביום חמישי היה לנו שיעור העשרה עם המ"מ, שבו היא בחרה להקריא לנו את הקטע "עכבר ניו זילנדי" מאת יאיר או טומי לפיד (היא אמרה שיש מחלוקת לגבי מי כתב אותו). דיברנו על מה שאנחנו אוהבים בארץ, מה שהיינו רוצים לשנות ושאר דברים. בסוף הפעילות היא השמיעה לנו את השיר "אין לי ארץ אחרת" ואמרה לנו לכתוב על דף מה שארץ ישראל מסמלת בשבילנו. באותו רגע, לאחר 9 ימים של יאוש, בפעם הראשונה שהיו לי דמעות בעיניים ולא בגלל שאני שונאת את הצבא ורע לי, סוף סוף יכולתי לראות את הדברים בבהירות. השד הוא לא כל כך נורא בעצם, הרי למרבית חיילים השירות הצבאי הוא הרבה הרבה הרבה יותר קשה משלי.

לפעמים אפילו לא צריך להסתכל רחוק, אלא בחדר השינה הסמוך לשלי. כשאני בוחנת את 3 השנים שס' כבר עבר בצבא (החודש הוא נכנס לקבע ), במשך שנתיים שלמות הוא בדרך כלל חזר הביתה פעם בשלושה שבועות ותמיד התעקש להיות כמה שיותר קרבי והתמודד עם כל הקושי מבלי להתלונן. גם עכשיו, כשהוא כבר סגן ויש לו משרד משלו עם פקידה משלו והוא חוזר הביתה כל יום בערב אני רואה את ההתעקשות שלו לחזור לשרת בשטח ולקבל רמת פעילות ודרגת סיכון שוב ואני מרגישה גאווה. כבר חצי שנה שהוא מקיים שיחות עיקשות עם הממונים עליו והגיע אפילו עד לקהנ"ר (קצין הנדסה ראשי) על מנת לוותר על תנאי השירות המדהימים שלו ולחזור לשטח, והנה בפברואר הוא ככל הנראה יקבל את זה וכרגע אין מאושר יותר ממנו.

עכשיו בלב מלא אני יכולה להגיד שוב שאני אוהבת את צה"ל, שאני אוהבת את מדינת ישראל. כל המחשבות והדעות שהחזקתי בהן לפני הגיוס כבר לא מעורפלות לי, הן ברורות וחדות יותר מתמיד. אני מודעת לכך ש-3 השנים הבאות לא יהיו קלות בכלל, הרי מלכתחילה רציתי שירות משמעותי ובלי שום הקלות, אבל בסופן אני אוכל לעמוד ולהתבונן מהצד על כל מה שעברתי ועל כל מה שעשיתי בשביל המדינה שלי, הבית שלי, ולהתגאות. ואני יודעת שבשביל זה שווה לי להשאר קצת עייפה, קצת רעבה, קצת קפואה ובעלת חוסר יכולת משוועת להכנס לשירותים בבסיס.

 

 

ובמעבר חד יותר מאולר של חימושניק,

חג מולד שמח!!

 

ודבר אחרון קטנטן אך ענק: ג'וליאן אהוב ליבי (ההוא מהתמונה למעלה חח) שיחרר קליפ לשיר 11th dimension  (תקליקו באמש'כם), שבו צפיתי לראשונה ביום חמישי בזמן ששמרתי על המגורים (שובבה). מעבר לזה שזה קליפ הזוי ומגניב באופן עצום, אני רוצה טרנינג עם אורות כמו שלו. זה יהיה כזה סטייל למד"סים  

 

אז נתראה בעוד שבועיים (בתקווה שאצא הביתה בחמישי ולא בשישי),

אני אאחל לכם שנה 10 (סטגדיש), מלאה באהבה, כסף, חברים, חופש ועוד כל מיני דברים שלי לא יהיו השנה 

וכמובן ביום שישי הקרוב יום הולדת שמח לי ולשותף יום ההולדת היקר שלי , שאחגוג לי בבסיס.

רוצה לקעקע את כולכם על לוח ליבי,

ק'.

 *אולי בפעם הבאה שאהיה כאן אפילו אעלה תמונה שלי עם מדים, בינתיים אני נראית פחות או יותר ככה:

 

I just can't stop messing my mind up or wasting my time.

נכתב על ידי , 26/12/2009 14:11   בקטגוריות אהבה, אושר, אישי, אני, ג'וליאן!!!!, הומור, דיאטה, התגעגעתי, מוזיקה, סקס, צבא  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Shishi-san ב-29/1/2010 19:46
 



the end has no end


הו! הגעתם בדיוק בזמן!

כנסו כנסו, פוסט עומד להתחיל בכל תו.


מבזק חדשות קצרצר:

אני מתגייסת ביום שלישי.

אני כבר לא עובדת במקדונלדס.

אני ושני סוף סוף הוצאנו לפועל את "יום בעקבות בוטנים" עם החולצות המגניבות שלנו, ואפילו הלכנו לאיבוד במכמורת.

וגם היינו בהופעה של ה"חדשות" שאנחנו מתכננות כבר המון זמן.


ביום חמישי קניתי כותונת תחרה יפייפיה. ראיתי אותה והארנק שלי נפתח מעצמו . בנסיונותיי הנואשים למנוע את בזבוז כספי לשווא (הגבר היחיד שנהנה מאוסף הלאנז'רי הסקסי והמכובד שלי הוא השכן הסטוקר שמציץ לי ) ניהלתי דו-שיח קשה עם עצמי:

"מידה S זה לא לי. אני לא כוסית.  ו-L?! אני רזיתי, מיינד יו. רק אם אמצא M אני אקנה".

עברתי על כל הקולבים, לא רואה שום M באופק... "אוי, כל כך חבל... חסכתי 130 ש"ח"... ואז על הקולב האחרון היא הייתה. מידה M. מחכה לי. ועוד במצבע של 40% הנחה. התווית פתחה פתאום פה ואמרה לי "נו, קחי אותי.... 40% הנחה זה המון! כדאי, לא?", "טוב..." עניתי לתווית בתמימות, "אני רק אנסה אותה על הגוף".

ואז מדדתי אותה. הו, כל כך יפה ושקופה. תמיד אמרתי שאני נראית יותר טוב בלי בגדים. והעגיל בטבור (כן, יש לי עגיל בטבור. אספר לכם בהזדמנות ) זרח מתוך התחרה באופן מלבב. נכבשתי.

כפעולת מנע אחרונה התקשרתי לשני שתמנע ממני את הרכישה המיותרת. ככה זה בחיל שלנו, תומכים זה בזה!

"נו קארין את יודעת שאת לא באמת צריכה את זה"

"נכון"

"ושזו באמת רכישה מיותרת"

"נכון"

"ושלא תוציאי סתם כסף עליה!!"

"אני כבר בקופה עומדת לשלם, נדבר אחר כך "

ואז הבנתי שכל זה לא משנה באמת. זקנה, בודדה ובעלת שיניים נשלפות, אני אמות בביריות. פשוט נכבשתי.  

"אבל קארין, מה אם חסר המזל שיהיה בן זוגך לא אוהב תחרה?"

"לא איכפת לי. אני מתפשטת מהר".

ועכשיו כל פעם שמרגיש לי קצת רע או קצת עצוב (אני די סמרטוט ריצפה בזמן האחרון) אני שולפת את הכותונת היפה שלי מהמגירה, מתבוננת בה לכמה שניות ואני יכולה להשבע שאני מרגישה שהדם שהלב שלי מזרים לעורקיי בכל פעימה מתמלא באהבה וחום. פאק, אני חייבת למצוא תחביבים.


אני צריכה לסגל לעצמי קצת בטחון עצמי.


לפני שנתיים וחודש, כשהייתי בצו הראשון, ביקשתי לשרת בבסיס סגור וכמה שיותר רחוק מהבית. באותה נקודה הדבר היחיד שבאמת העסיק אותי היה כיצד לשמור כמה שיותר מרחק מהוריי ומהמשפחה שלי באופן כללי. אז לא חשבתי על זה שאני גוזרת על עצמי גם מרחק מהמשפחה האמיתית שלי. גם עכשיו אני עדיין רוצה להיות כמה שיותר רחוק מחדרה ומההורים, אבל המחשבה לראות את כל החברים שלי רק בסופי שבוע ואולי אפילו לא כל סוף שבוע מפחידה אותי. אני צריכה גם לסגל לעצמי קצת אופי, בנוסף.


תמונה של הגברים שלי, כי כשאוהבים לא באמת צריכים סיבה:

 

 

אז כמו שכבר הספקתם להבין (אני מקווה, יש כאן מישהו עם הקלות?), ביום שלישי הקרוב הצבא אוסף אותי אל זרועותיו החסונות. אני לא יודעת עוד כמה אכתוב כאן אבל אני כן יודעת שאני אוהבת אתכם ושאני אתגעגע המון!

 

אז תודה רבה לכל מי שעוד קורא כאן (נשיקה בלחי לשלושתכם),

שיהיה לכם לילה מלא נצנצים,

טוראית ק'.

 

 

נכתב על ידי , 12/12/2009 19:08   בקטגוריות אישי, אני, ג'וליאן!!!!, דיאטה, הומור, התבגרות, הרהורים, מוסיקה, רווקוּת, צבא  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עתודאי.קום ב-26/12/2009 15:52
 




דפים:  
39,553
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTiger lily. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Tiger lily. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)