ללא כל ספק.

אלוהים, תודה שזה סוף סוף הגיע...משנלחמתי למענו.

לא האמנתי בזה, לא האמנתי בעצמי.

פעם אחת רציתי ושאפתי, ופעם אחרת...התייאשתי.

אבל בעזרתו התגברתי על כל הספקות לגבי,

התאמנו, חלמנו, והינה...

עומדים על במה, אלפי אנשים מסתקלים רק עלינו,

בוחנים אותנו, מנסים לדעת מה עובר לנו בראש,

מנסים למצוא משהו אחד קטן שלא ניראה להם ולעשות מכך בדיחה...

מבקרים אותנו, מדברים עלינו...

צוחקים ומזלזלים.

ואז הם מתחילים לנגן,

כמה שאני אוהבת את הצליל של הגיטרות,

והינה עוד מעט אני צריכה להתחיל,

מחזיקה את המיקרופון, בצורה מוזרה אבל נוחה ביותר,

מוכנה? צאי.

ואני שרה...

והם מנגנים...

אני בוחנת את התגובה של כולם,

והם, הם נעים.

ומחייכים...

"הם דווקא טובים..."

והם מרימים ידיים, ומנסים לשיר,

ואני מחייכת, רוקדת, עוברת לבסיסט, ולגיטריסט, ולמתופף...

שרה...והם מנגנים, משתגעים...

זה בהחלט רק הרגע שלנו.

שלי...

וסוף סוף - הגשמתי את חלומי.