קל לי כל כך להסתייג ממך ולתקוף.אין לי שמץ מושג למה אני לא מסוגלת פשוט להיות נורמלית.ולספר לך מה הבעיה שלי.

אני שונאת שאין לי מילים.ועדיין אין לי מילים.לתאר לך כמה אני שונאת להתאכזב מאנשים.וכמה מעצבן אותי שאתה מתרץ.ומשקר.וכל הזמן עסוק.

אולי זה הגיל.אולי זה האופי.אולי זו הזהות.אבל עובדה היא שנמאס לי. 

  Tonight is gonna be our good night

אולי אני תמיד מצפה לשקט הזה שאחרי הסערה,ולשלווה שבמישהו חדש.אולי אני פשוט לא מסוגלת לשמור על השפיות שלי ללא סיוע.

ואולי אין לי צורך ולא רצון להנציח רגעים שכבר ביקשתי לשכוח,כי בעצם מה זה משנה?אני חיה מחדש בכל יום.

ורק קשר קלוש יש לי למציאות של אתמול.

אני בת 20 מחר.