פרק 4 – פלאשבאק
זה היה אחד מלילות חודש ינואר. באותו הערב ירד גשם בלי הפסקה ואפילו שהמזגן עבד שעות רבות אפשר היה להרגיש את הקור.
נראה לי שזה היה בסביבות השעה 11. אבי בדיוק התכוננתי להיכנס למיטה, ואז כמו תמיד שמעתי מבחוץ את המכונית של אבא חונה.
הלכתי אל עבר החלון והצצתי החוצה, אבא יצא מהמכונית והתחיל ללכת אל עבר הבית.
אבל ההליכה שלו הייתה משונה ואם חושבים על זה יותר גם משהו בהבעת הפנים שלו הייתה מוזרה.
החלטתי להבין את פשר העניין, והתחלתי ללכת אל עבר המדרגות בשקט כדי שההורים לא ישמעו אותי.
אבא נכנס טרק את הדלת ונעל מהר מאוד את הדלת, הוא כולו הזיע ורעד.
אימי באה לקבל את פניו אך הוא דחף אותה. הוא התהלך בבית כמו משוגע כל דלת הוא נעל, ובכל חלון הוא מהר הזיז את הוילונות.
"תשב, תירגע, להביא לך אולי כוס מים ?". אמרה אמי ובקולה נשמע קול הרגעה.
"לא אני לא יכול להירגע, אני ראיתי מעשה איום, נראה לי שהייתי עד למקרה רצח."
"מקרה רצח", גיחכה אמי, "אולי גם ראית את אסיפת פיות השיניים השנתית?".
"את חושבת שאני צוחק", אבא שלי הביט בה המום. "נראה לך שאני אצחק על דבר כזה, אני ראיתי רצח מזעזע הם הרגו ילד בן 16 זה היה כ"כ נורא". אבא הביט בה, והמבט שלו אמר את הכל. העיניים שלו שידרו עצב, פחד, ובעיקר חרדה.
"אני מפחד, הם ראו אותי, את מבינה, הם ראו אותי, אני ישבתי באוטו נכנסתי להלם, ואז הבנתי שהם הבחינו בי, זה הה מחזה כל-כך מפחיד. נראה לי שהם הצליחו לקלוט את מספר הרישוי של האוטו, אני מפחד".
הוא נראה כך-כך מסכן, ריחמתי עליו באותו הרגע. זה נראה שבעוד רגע הוא עומד לפרוץ בבכי. אבא שלי האבא החייכן והאופטימי, נראה שונה באותו הרגע, הצלחתי להבחין בדברים שלא הצלחתי לראות קודם. מסביב עיניו היו מלא קמטים. שערו היה פרוע, וחיוכו נמחק, כאילו שלא היה מעולם.
נכנסתי לחדר לא רציתי לראות את אבא שלי במצב הזה, נכנסתי למיטה ונרדמתי מיד.
הימים שלאחר מכן עברו בשקט, אבא התנהג כמו בכל יום.
הוא הלך לעבודה חזר בערב, אפילו יצא איתנו ללונה פארק. ואותו הלילה כבר נראה לי כמו חלום, עד אותו יום שבו התחילו ההטרדות.
זו הייתה שעת צהריים מאוחרת, ואמא התחילה להכין את ארוחת הערב.
הריח היה משגע, ריח של רוטב עגבניות משולב בגבינה, אפשר היה להשתגע.
וכל הצבעים שהתערבבו להם, ארוחה למופת.
ואז בתוך רגע כל השמחה הפכה לבהלה.
שמעתי צרחות מהסלון, זו הייתה אמנדה רצתי לשמה, ומולי ראיתי את החלון שבור לרסיסים. כמה מטרים מן הרסיסים היה מונח על הרצפה בלוק שעליו היה כתוב בצבע אדום בוהק:"אתה הבא בתור".
אחרי שהסתכלתי מקרוב הבנתי שכתבו את המשפט בדם, אבל הדם נראה טרי, היה נראה שכתבו את המשפט לפני כמה שניות.
הסתכלתי מהחלון לראות עם עדין יש שם מישהו שרוצה לראות את התגובה שלנו למעשה שקרה כרגע.
אך במקום בן – אדם ראיתי שם משהו אחר, משהו יותר מצמרר.
בחוץ הייתה מוטלת על החצר שלנו גופה של אישה.
אבא כבר היה בבית כשהמשטרה הגיעה, השוטרים התחילו לחקור אותנו אחד אחד.
היא הסבירה לנו שהאישה היא אשתו לשעבר של אחד מגדולי הפושעים של העולם התחתון.
למה לשעבר נשאלה השאלה. מסתבר שהאישה הזאת בגדה בבעלה והוא זרק אותה, והוא הבטיח להתנקם.
רואים שהוא התנקם בה בצורה אכזרית.
כאשר הם הגיעו לחקור את אבא שלי, הוא לא התאפק וסיפר להם הכל.
על הרצח שראה על החששות שלו מזה שהם ראו אותו והצליחו לרשום את מספר הרישוי של האוטו.
"אתם חייבים להציל אותי" התחנן אבי אל השוטרים. "הם לא נורמאלים, הם התעללו בילד הם הרגו אותו לאט לאט ובאכזריות.
"אני מצטער," אמר השוטר בקול רציני, "אבל לא רשום לנו על שום נער בן 16 שהותקף בשבוע האחרון."
"אני יכול להגיד לכם איפה התבצע הפשע, אולי זה יוכל לעזור לכם".
אבא מסר להם את מקום ההתרחשות והשוטרים עזבו, והבטיחו שהם עוד יחזרו."
באותו הערב השוטרים התקשרו אלינו ומסרו לנו שהם מצאו את הגופה, ושהם צריכים שאבי יגיע כדי לזהות את הגופה.
עברה עלינו חצי שנה קשה, אחרי שאבי זיהה את הגופה, הוא התבקש להעיד נגד קבוצת הפושעים.
אבי הסכים.
המשפט היה מתוקשר מכל הכיוונים לא הייתה תחנת טלוויזיה אחת שלא שידרה את הפרטים לגבי המשפט ואבי היה תקוע בתוך המערבולת האין סופית הזו.
לבסוף אבי הבין איפה הוא נמצא והוא ביקש להיכנס לתוכנית להגנת עדים.
השוטרים הסכימו כמובן ומרוב אהדה אליו, שהוא עזר להם להרשיע את אחד מגדולי הפושעים הם החליטו לצ'פר אותו.
זה היה הלילה האחרון שלנו לפני המעבר כל התיקים כבר היו ארוזים. וכולנו כבר היינו במיטות שלנו ישנים שנה עמוקה.
אני התעוררתי ראשון אני הרגשתי חנוק, לא הצלחתי לנשום.
פתחתי את עיני וכל החדר שלי היה מלא עשן, רצתי מהר אל עבר החלון בתקווה לפתוח אותו, אך הוא היה סגור.
רצתי מהר אל עבר המסדרון וראיתי מחזה מאיים ומפחיד. כל הקומה למטה עלתה באש.
צרחתי:"שריפה, שריפה כולם להתעורר צריך לצאת מהר מהבית."
תוך כמה רגעים כולם יצאו מן החדרים לבושים בפיג'מות.
כולם תוך כמה שניות נכנסו לחרדה, אבא הבין שהכל קשור למתן העידות שלו, ומישהו לא רוצה שהוא יצא מן הבית הזה בחיים.
הכל קרה כל – כך מהר, שאני כמעט ולא זוכר כלום.
אבא הצליח לשבור את אחד החלונות, מהר זרקנו את כל המזוודות שהיו למעלה (מזל שאת הרהיטים באו לקחת יום לפני).
ואז אחד אחד יצאנו מן החלון, וקפצנו למטה בזהירות, במזל ניצלנו.
"אתה היית אחראי לשריפה ?" שאלתי בתדהמה.
"כן ואני כאן כדי לדאוג שאתה ומשפחתה תשלמו על מה שגרמתם".
לפתע הדלת נפתחה, ושני אנשים חמושים נכנסו לשירותים, נשמעה ירייה ואז נהייה חושך. כנראה שמישהו ירה בתאורה. ואז נשמעו עוד שתי יריות.
ואז הרגשתי משהו חם ניתז עלי, זה היה דם, מישהו נפצע או אולי אפילו יותר גרוע, מישהו מת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
