טוב חזרתי מקנדה שזה היה בטוח אחד הזמנים המדהימים של חיי, רק חבל שזה נגמר.
החיים שלי שוקעים בבוץ ואני מסתירה הכל מאחורי החיוך הטיפשי של "הכל טוב"... אם כל יום שעובר הוא מתרחק ממני יותר ויותר כולה בת 15 ויצורה ברמות... אני פשוט שונאת את עצמי מה חשבתי לעצמי?? כן בטח מישהו בן 19 בכלל יסתכל עלי וכן אם הוא מדבר אלי זה רק מתוך נימוס נמאס לי להשלות את עצמי שיהיה טוב ושכן יש לנו סיכוי..טוב תכלס זאת אשמתי שזה הטעם שלי בנים ביישנים.
הסיוט של החיים שלי בטיסה הזאת היה שטסתי גם עם אח שלו שמאד דומה לו וגם עם האחות של האקסית שזה ממש סכין בלב.
והכי עצוב זה שהצבתי לעצמי בטיסה הזאת לשכוח אותו ושני האנשים האלה רק הזכירו לי אותו שם, ואני דפוקה עוד יותר יצרתי איתו קשר משם....
כן אני דפוקה!!
אני חייה על בסיס של קפה ושוקולד...מן הסתם נראת כמו טנק אבל למי אכפת...
שכחתי אני הרי כבר לא קיימת..
אתם יודעים מה הכי עצוב?? שאת האנשים שחשבתי לחברים הכי טובים שלי בכלל לא אכפת ולאלה שלא הייתי ממש קרובה אליהם בעצם אכפת.. דבורה ויוליה מה הייתי עושה בלעדיכם!!!♥♥♥
(כיף שאתם חברות טובות עד הסוף... גם כשרע)
♥♥♥
כן במצב דיכאוני..
מקווה לצאת מזה גם מבפנים....
אני לא רוצה יותר את החיוך המזוייף מתי אני יראה
חיוך אמיתי??
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
