תחתונים?.... אבל אמרתי לך בלי!

הנה זה קרה,

חיכיתי, ציפיתי, ידעתי, חשבתי,התכוננתי ובסןף זה הגיע...

אתמול בשיא האדישות נפנפתי את הצעיר, שבא כולה לבקש קצת תשומת לב, כי עובד המון המן שעות.

ובסוף מה יצא...

יצא שהוא העיר בנחמדות ובמקומי התעוררה המפלצת ששואבת כל סוג של אופטימיות בסביבה שלה והופכת ואתה לרוע צרוף..

פתאום בנוסף לכל הצרות, גם הגיע אף גדול..

בקיצור כל העסק הפך לבילתי נסבל בעליל כשמצד אחד יושב הצעיר ומנקר ודורש תשומת לב אמיתית, נוגע ומלטף ואני רק מתעצבת ומצד שני יושב אף גדול שחייב תשומת לב, אחרת מתחילה מלחמת עולם 2 בחזקת 70.

אז הצעיר הלך הביתה, אחרי מספר לא מבוטל של יציאות רעות וממש חסרות התחשבות מצידי וגם אף גדול.

שיחת טלפון כמה דקות אחורי זה.. הבהירה לי שאף אחד לא יסבול את המצבי רוח שלי ולא משנה כמה אני בלחץ ומה קורה... אם ישלי בעיה אני צריכה לדבר ולא להיות מגעילה, כי לא תהיה פעם הבאה.

פתאום אני קולטת שבכלל ידעתי שזה יגיע מתישהוא ואם אני והצעיר נגמור (כמו שקרה אתמול) זה יהיה רק בגלל הסיבה הזו, ופשוט צדקתי..

אני רק לא מבינה שאם הכול היהי כל כך במודע אז למה לא עצרתי את עצמי, למה לא ניסיתי לשנות את ההתנהגות ופחות להיות כלבה..

אז בלילה אחורי עבודה הוא התקשר ודיברנו בעצם יותר נכון צעקנו... אני חושבת שאת השיחה היה צריך לצלם לערוץ לולי (הופ זה כבר ילדים גדולים וחכמים) כי זה היה נשמע כאילו מישהו מאוד מאוד בוגר מנסה לדבר עם תינוקת ולהסביר לה לא לגעת בחשמל והיא מצידה רק רוצה לנסות להתחשמל.. (שניה סיגריה).

כשחושבים על מה לעזזאל אני מנסה לספר לכם, שזה בכלל לא משנה מה הוא אמר ומה אני...

לא יודעת למה זה קורה, פתאום יש לי צורך להיות אנטיפתית אליו, כמו להוכיח לו שיש לי גם צדדים צגעילים, להכריח אותו ללמוד לחיות עם זה, להכיר בזה, ללמד אותו לסבול את זה... כמו להעביר אותו מבחן, לראות עד כמה הוא באמת אוהב אותו ומוכן להיות איתי למרות הקטעים המסריחים.

בקיצור אני חייבת להמשיך ללמוד וגם הראש מסובב באלף ואחת מחשבות..

אני עוד אחזור...