גלגלי שיניים מתקתקים ומסתובבים אחד בתוך השני ומריצים את הזמן ללא הרף ואנו כאן למטה צועקים ״עצור. איננו מוכנים. אנא ממך, עצור...״ בני התמותה שוכחים. הם לא רגילים למה שהם לא לומדים. אי אפשר ללמד אנשים שהזמן לא חודל. אי אפשר להגדיר להם מהות של יום ושבוע וחודש ושנה ותקופת חיים. האדם זוכר אירועים, זמנים שעברו ממזמן ומנגד האדם שוכח לחיות.

החלטתי לזרוק את הקוביות ולתת לעולם לזרוק אותי לאן שיבחר. בכיוון כללי שהפסיק לחיות בעבר, עם המון כוונה להווה זרקתי הכל לעתיד ויהיה מה שיהיה.

אני לא רגיל לעשות את זה. אני עם כל מה שאני. כל הרציונליות הקרה, כל החישובים, כל הרעיונות וההבנה והמוכנות להכל והלקחת-צעד-אחורה-ולתכנן-הכל-מחדש. והחלטתי לעזוב הכל. זה לא עוזר לי ממילא. אני עובד בביל עצמי מעכשיו. לא מתמהמה בעבר ומה שיכל להיות. אני נותן הכל לעתיד ולהמשך. ״זכור את המוות״, חצי מהשם של הבלוג שלי כבר שנים. ודווקא אני שכחתי. שכחתי את כל מה שהמשפט בא להעיד ולסמל. שבשעה שאתה זוכר את המוות, זכור שכרגע אתה חי ויש לך סיבה. זכור שההווה מתרחש כרגע ותנצל אותו עד תום כי קיים מוות. זכור שאתה צריך לנצל את הזמן שלך.

אז אני נזכרתי. ואני זוכר. אני עובד בשביל עצמי ולמען ההווה. אני אהרוס כל מה שלא טוב ואתקן כל שדורש תיקון. אני עושה דברים למען הווה שאני חי למענו.