כמה משמעות למילה אחת - אבא.
אתה יודע אבא..זה קשה להשבר.
אף פעם לא באמת נשברתי, תמיד האמנתי שלא קיים מישהו שיגרום לי לזה, אבל הינה.. שוב פעם הוכחת כמה עוצמה יש לך.
להתעורר בבוקר, ללכת לישון, לחיות ולדעת שאתה כבר לא פה.
המילה הזאת - מוות, אף פעם לא באמת פחדתי ממנה, כי לא באמת הרגשתי שזה קרוב אליי..אפילו את זה לימדת אותי.
ואתה יודע אבא, עד כמה שלפעמים אני כועסת אלייך ומאוכזבת ממך, הכל פשוט מחוסר אונים. איך היית מסוגל להשאיר אותנו ככה?
אני תוהה לפעמים, איפה אתה עכשיו? טוב לך שם? אתה רואה אותי לפעמים?
חלמתי אלייך אבא, שאתה בא ומבקש ממני סליחה ושזה לא יחזור על עצמו יותר, אתה לא צריך לבקש סליחה. זה לא היה תלוי בי או בך, או במישהו בכלל.
אבל אני כן צריכה לבקש ממך סליחה, על כ"כ הרבה דברים. סליחה על זה שלא הייתי שם כשזה קרה, סליחה שלא בכיתי בהלויה, ובשבעה..
אבל אתה יודע אבא, זה לא כי אני לא רוצה או לא יכולה, כי זה בגלל שאני כזאת. את התכונה הזאת יש לך ממך. אף פעם לא להראות חולשה, לא להיות מסוגלת להגיד "קשה לי" ולהודות בזה. סליחה שכל פעם שאני באה לבית עלמין, ורק שנינו באמת יודעים כמה הרבה אני מגיעה לשם, סליחה שאני מראה לך שבאמת קשה לי. סליחה שאני מספרת לך משהו ומסכימה לעצמי להוזיל דמעה.
קשה לי בלעדייך, אתה לא מתאר לעצמך כמה. קשה לי לספר לערימת חול או לאיזה אבן ששמו עלייך הכל ושמוע את השקט כתשובה. את השקט המגעיל הזה שכ"כ לא מתאים לך. אני רגילה שאני באה מדברת איתך ואתה יושב ומקשיב וצוחק ומטיף לי שאני לא בסדר, וזורק אלי איזה כרית ואז עושה לי פרצוף חמוץ. קשה לי בלי הילדותיות שלך. יש לי כ"כ הרבה לספר לך, עד דברים שקרו לי ועל החיים שלי, דברים שאף פעם לא יצא לי לדבר איתך אליהם.. ואתה יודע כמה קשה להשלים עם העובדה שמאוחר מדי?
אתה יודע אבא, תמיד היית מודל חיקוי שלי, הגיבור שלי.
תמיד שאפתי להיות כמוך.
פתאום דמעות זה סתם עניין של זכרון, הרי אי אפשר להשוות דמעה לזכרון.
וכמה תמיד היית כועס אליי, שאני תמיד פה בשביל אחרים ואף פעם לא בשביל עצמי.. פתאום אין את מי שיעשה את זה יותר.
אני כ"כ מעריכה אותך, אני תמיד יעריך אותך.
אתה חסר לי, אתה אפילו לא מתאר לעצמך עד כמה.
אני לא רגילה לזה..אני לא מסוגלת להתרגל לזה שאתה שוכב שם איפשהו..מתחת לאדמה.
אל תחשוב שאני משוגעת אבא, זה שאני מגיעה לשם לדבר איתך זה לא בשביל לדבר עם אבן, זה כי אני מאמינה שאתה כן מקשיב לי, ושאתה תמיד מקשיב לי, הרי זה מה שאמרת לי באותו יום בבית חולים "אני תמיד שם, לא משנה איפה אני יהיה אני ישמע אותך" , אז הינה אבא, אני זוכרת את מה שאמרת לי.
אני מקווה שאתה אומר לכל האחרים ששם... שבאותו מצב כמוך... שזאת הבת שלך. זאת מי שתמיד העריצה אותך, וסמכה אלייך בעיניים עצומות. ותמסור להם בבקשה סליחה אם הגיטרה מעירה אותם לפעמים, אני בטוחה שאתה מקשיב לי שם. וכמה ריבים יש לי עם אמא על זה, שלא מנגנים שם, אבל הינה עוד משהו שירשתי ממך - להלחם על מה שאני רוצה. וזה משהו שתמיד ישאר בי , להיות מי שאני ולהאמין למה שאני רוצה, ולא למה שאומרים לי. ומה שהלב שלי אומר זה שאתה יושב ומקשיב לי שם. שתדע אבא, אתה היחיד ששמע את מה שאני יצרתי, את השיר שאני כתבתי והלחנתי. ופתאום אני כבר לא מסוגלת לעמוד ולנגן אותו, כי עולה לי התמונה של אותו יום, איך באתי אלייך בהתלהבות וניגנתי ושרתי לך, וכמה היית גאה בי.
אני לא רגילה לזה אבא, תספר לי אתה איך להתרגל לזה. לזה שאני לא ישמע את הקול שלך יותר. לזה שכל לילה לפני השינה הקושי שוב חוזר, עוד דמעה ועוד דמעה..התגברתי על כ"כ הרבה דברים בחיים, אני בספק אם אני מסוגלת לעשות את זה אבא.
כמה כעס יש לי על המחלה הזאת, המחלה החסרת אונים הזאת, משהו שאף אחד לא מסוגל להתמודד מולה, מול העוצמה שלה, שלקחה לי את הדבר הכי יקר לי בחיים.
קשה לי אבא. באמת קשה לי. אני יודעת שאתה שומע אותי.
השם שלך לא חרוט על אבן, או על תמונות, השם שלך חרוט עמוק בשם שלי.
אבא, בזכותך אני פה, בזכותך אני מי שאני היום.
תודה אבא.
על כמה שיש בי כעס אני אף פעם לא הצליח להודות לך על הכל.
אנחנו מתגעגעים אלייך אבא, אני מתגעגעת אלייך. קשה לי בלעדייך אבא.
אני אוהבת אותך, אוהבת אותך כ"כ. וזוכרת אותך בכל רגע.
דיאנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דיאנהנהנה