מי יודע אם נשארו בכלל אנשים שקוראים פה,

אני עוד זוכרת את התקופה, המפגשים של ישרא, כשהיינו עוד קטנים ומתלהבים.

אי אפשר להגיד שגיל "17" זה נחשב להיות "קטן", אבל אז רק אפשר להגיד, הייתי בתקופתי ה"פריקית" [ואני לא אוהבת לטייג].

אני מקווה שהיום, אחרי שלמדתי ללכת על עקבים איכשהו, להתאפר - ולא בהגזמה, להתלבש נכון [עדיין בגוונים הכהים, כי אני אוהבת],

אני מקווה באמת ובתמים שלא יתיגו אותי בתור "פרחה" , כי זה בדיוק מה שאני לא.

אוווף, אני מרגישה שחרפתי.

כמה מוזר לכתוב פה אחרי ים זמן שעבר,

שאוטוטו אני מסיימת שירות לאומי וראסמי יוצאת לעולם.

מפחדת מזה? בטח שאני מפחדת.

והעובדה שכנראה גיליתי שאני מפחדת מקשר מתחילה להתבהר לי.

איך בגיל 17-18 רציתי אהבה, היום אני בסכ"ה רוצה כמה חברות וידידים שיהיה עם מי לבלות ולצאת, שיהיה כייף. וזה באמת ככה. אין תלונות.

במבט לאחור אני מתגעגעת לכל האנשים של פעם...

לימי עזריאלי החרושים....

עם דמעות בעיינים, אני אומרת: "כבר שכחתי איזה כייף היה פעם".

אור. של היום....