כשהיה הבעש"ט רואה שפורענות מתרגשת על ישראל, היה הולך
ליער, מתייחד עם נפשו, מדליק אש ואומר תפילה - והגזירה היתה מתבטלת.
וכך נהג
תלמידו המגיד ממזריטש כאשר צריך היה לבקש רחמים על ישראל. הולך היה לאותו מקום ואומר:
ריבונו של עולם, איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל את התפילה אני יודע - ונס היה
מתרחש.
לימים היה
ר' משה לייב מסאסוב הולך אף הוא ליער כדי להציל את עמו ואומר: איני יודע כיצד
להדליק את האש ואיני יודע את התפילה. אבל את המקום ביער מצאתי - ודי היה בכך.
וכאשר הגיע
זמנו של ר' ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה, היה יושב בכורסתו בביתו ומשיח עם
הקב"ה: את המקום ביער לא אוכל למצוא, איני יכול להדליק את האש ואין אני יודע
את התפילה. איני יודע אלא לספר את הסיפור הזה - וצריך שיהיה די בכך. ודי היה בכך
לבטל את הגזירה.
עו"ד
בני דון-יחיא מסביר את בחירתו:
-
2 -
הסיפור הזה מרגש אותי בכל קריאה מחדש.
החוט המשולש שלא יינתק - זהו כל הסיפור, החל מהמשנה הראשונה במסכת אבות: "משה
קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי
כנסת הגדולה".
בין שורות הסיפור מהדהדת התפיסה
הסובלנית, הסלחנית - שאינה מצרך החודש בימינו - שכל דור ודור וכל יחיד ויחיד מתקשר
עם אלוהיו כפי יכולתו והשגתו. "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (מסכת ראש השנה
כה, ב).
המשנה במסכת אבות שפתחנו בה מסיימת
בדברי אנשי הכנסת הגדולה: "הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג
לתורה". הוו מתונים בדין, אומר על כך הרהמצ"ז, בדינו של מי שאינו יודע
כמותכם, שאינו מקפיד כמותכם - ובדרך ז ו תעמידו תלמידים הרבה.