כל כמה זמן אני נזכרת שלא הייתי כאן הרבה זמן ומתאכזבת שאני מזניחה את המקום שמאז ומתמיד היה עבורי בית.
נכון, ישראבלוג זה לא כמו שהיה פעם, ונכון, עבר יותר מעשור מאז הפוסט הראשון שלי כאן..
אבל עדיין תמיד תהיה פה תחושה של בית.
הבטחתי לעצמי בעבר שאשתדל לפרסם לפחות פוסט אחד בחודש אך לצערי אני לא מצליחה להתמיד בזה.
ישראבלוג התחיל כתחביב של ילדה בכיתה ו'(לא מאמינה איך חלפו להם השנים), כתחביב שהיה משותף לכל חבריי לכיתה ולביה"ס.
ואיפשהוא התחביב נעלם במהלך השנים אצל כולם ואני עודני כותבת כאן.
אני מתגעגעת למשהו.
ואני יודעת לא ממש מצליחה להצביע על מה.
זה מרגיש שזה לא משהו שהיה שלי אי פעם ולכן אני תוהה..איך אפשר להתגעגע למשהו שלא היה שלך מלכתחילה ?
יום השואה היום.
בעבר תמיד הייתי כותבת ומתייחסת ליום הזה(כמו שראוי לעשות) וכיום אני מרגישה שהכל הבל הבלים..
אנחנו מתייחסים יום אחד מציינים ש-6 מיליון יהודים נספו בדרך לא דרך וכמה כואב ועצוב ונורא השואה.
אבל אז למחרת אנחנו ממשיכים בחיים שלנו כרגיל. ציינו. וזהו אפשר להמשיך לדבר על כלום ושום דבר.
אם באמת היה לנו אכפת מכל ה-6 מיליון היהודים שנספו, לא היינו מציינים את זה רק ביום אחד בשנה.
היינו באמת משקיעים מהזמן שלנו לבקר את ניצולי השואה, לתרום להם, להיות בחברתם, לדאוג להם ולהיות לצידם.
אני לא מפנה אצבע מאשימה על אף אחד, אני בעיקר מבקרת את עצמי.
כמה קל זה לכתוב פוסט לזכרם...אבל לשכוח מכל אלה שעודנם כאן, נזקקים, בודדים.
והכאפה הזאת שאני נותנת לעצמי היא די חזקה.
כי קודם כל חשוב בדק בית.
ואם אני אפילו לא טורחת לבקר את סבתא שלי פעם בשבועיים, איך אני בכלל מעזה לחשוב על כאלו שלא מדמי שלי ?
אז כן
הביקורת מופנית אך ורק כלפיי,
והכעס על עצמי הוא די גדול. כמה אנחנו עסוקים ומרוכזים בעצמנו ולא בסביבה שלנו.
וכל יום אני אקום ואנסה להיות אדם טיפה יותר טוב מיום לפני כן,
וגם אם לא ארגיש שמעריכים אותי, אני צריכה להעריך את עצמי.
וכאן תם הפוסט המוזר הזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
fiore
