להתחיל לכתוב הפך להיות דבר ממש קשה עבורי. 

בעבר המילים פשוט היו נשפכות בקצב מהיר, פשוט נכנסת וישר מתחילה לכתוב..וכיום אני מאבדת את המילים ולא יודעת איך להתחיל בכלל.

אני כבר שלושה שבועות בארץ ומתנהגת כאילו אני בחופשה.

בשבוע האחרון אמרתי לעצמי מספר פעמים(בערך כל היום) שאני חייבת כבר להיכנס לשגרה ולהתחיל לעבוד.

באופן כללי שום דבר שתכננתי לעשות מהרגע שחזרתי לארץ לא יצא לפועל.

לא ללמוד לנגן, לא ללכת למכון, לא לרדת לסיני.

באמת הדבר היחיד שאני עושה זה לצאת לשתות ולעשן, כאילו אני עוד במקסיקו.

התחלתי לברר מעט על עבודות ולצערי שום דבר פשוט לא נראה לי. כן כן, אני בררנית, ואני לא מתכוונת ללמוד השנה אז כנראה זה שוב יהיו עבודות מזדמנות וככל הנראה מלצרות(כי זה העבודה הכי קלה להיכנס אליה...).

אחרי שבועיים של שעות הפוכות, ברים, מסיבות, ת"א, ישיבות, חברים וחברות החלטתי שאני חייבת להתעשת.

אבל אני לא מצליחה באמת לעשות את זה.

אני חייבת להיות חזקה יותר.

תכננתי כבר סוף אוגוסט לעבוד ועוד שנייה הוא נגמר... אופס.

מאז ומתמיד אהבתי לדבר לעצמי, בגוף שלישי בעיקר, אבל הייתי נוהגת לעשות זאת די הרבה.

לפני כמה ימים ישבתי עם מכר ותיק שהשפיע על כל הילדות שלי ושאל אם אני עוד כותבת.

תמיד שהוא נפגש איתי הוא מעלה את הנושא של הכתיבה ואני מתכנסת בתוך עצמי. לא כתבתי שנים.

אולי הדברים ישמעו כמו תירוצים אך זה בהחלט היה כך. 

לפני הטיול הייתי עסוקה בלעבוד 24/7 והייתי בתקופה די טובה בחיי. הייתי מוקפת באנשים שעשו לי טוב וכמעט ולא הייתי בבית.

ואז הגיע הטיול, הטיול שעמלתי עבורו כל כך הרבה. הטיול שלמענו עצרתי את החיים שלי והייתי מרוכזת רק במטרה אחת- להשיג כמה שיותר כסף.

ואז התבשר לי שישראבלוג אמור להיסגר בכל רגע וכאבתי את הכאב בצורה לא מוסברת, למרות שלא כתבתי כאן המון זמן. 

זה המקום שלי, מאז שהייתי בת 11, שרק התחלתי להכיר את עצמי. 

וחזרתי אחרי טיול של שבעה וחצי חודשים וישראבלוג עדיין עומד על כנו והכל מתקיים כרגיל. 

אין יותר שמחה ממני על כך.

יצא לי לקרוא פה בלוגים של אנשים שנמצאים בחול ומצליחים לעדכן תוך כדי, אני פשוט לא הייתי במקום הזה.

הייתי כותבת לעתים רחוקות אך במחברות שונות ומגוונות. ועלה לי לפעמים הרעיון לכתוב כאן, אבל הרגשתי שאני לא שם, לא במקום לכתוב כאן.

חזרתי לפני שבוע לארץ וכולם תוהים אם קיבלתי כבר את הכאפה שאני בארץ.

ואני עונה שלא.

בעצם, עניתי שלא.

עד אתמול.

בתקופה שהייתי בחו"ל קרו דברים בארץ שלא הייתי מאחלת לשום אדם שיקרה להם.

לאדם מאוד קרוב אליי התגלתה מחלה כרונית חשוכת מרפא, ובעודי בחלום לא הצלחתי להכיל את חומרת המקרה, והאמת ? גם לא השתדלתי.

הייתי בבועה, כי הטיול זה פשוט בועה. הדאגות היחידות הן מה אני אוכל היום, או למה קמתי כל כך מאוחר או המזג אוויר לא טוב בשביל שנלך לים.

והשבוע האחרון בבית היה קסום, כאילו אני איזו סלב שכולם רוצים לראות, ונהניתי מזה. כי מי לא נהנה להיות קצת במרכז התשומת לב ?

אבל אתמול, כשהאלכוהול זרם בעורקיי והמוזיקה התדהדה חזק באוזניי קיבלתי טלפון.

והטלפון הזה שבר אותי.

ניפץ את כל החיוכים והשמחה שהייתה בי לאורך התקופה הזאת, והעיר אותי. 

ברוכה הבאה עדן

חזרת לעולם האמיתי.