לא מצליחה להבין איך אני מקיפה את עצמי במקרים האלו.

מסיימת משהו דפוק אחד מתחילה משהו דפוק אחר.

חזרתי מהטיול עם מלא ביקורת על הדור שלנו. על מי שאנחנו ועל מה שאנחנו.

על שזה שהכל פרוץ וזמין ואין צורך להתאמץ בשביל להשיג כלום, על האופן שאנחנו מתנהלים בחברה שלנו, על איך אנחנו מתנהגים אחד כלפי השנייה.

אני יכולה להמשיך שעות ככה אבל אני באמת מאמינה שאין טעם.

אני יודעת שזה נובע מזה שאני לא נכנסתי לשום מסגרת.

באמת חשוב לי להיכנס לאיזושהיא שיגרה בטוחה בשביל לא לאבד את השפיות אבל הכל כל כך מבלבל.

מרגיש לי שאני יותר מידי מוותרת על עקרונות שחשובים לי או לא מקשיבה לאינטואציות שלי רק כדי לא לפגוע באחרים.

והנה כיפור ממש בפתח, מזכיר לנו כמה חשוב לעשות חשבון נפש עם עצמך ועם הסובבים אותך.

אבל אני באמת שואלת..מישהו עושה את זה בימנו ? אי פעם מישהו ישב ואמר איפה אני הייתי לא בסדר השנה ? איפה אני פגעתי הכאבתי אכזבתי ?

כי לא קרה לי האמת, בשום כיפור, לקבל סליחה מהאנשים שבאמת ציפיתי לקבל מהם סליחה.

אבל אני בכל זאת אצום,

כי גם אני כבשה שהולכת אחרי העדר. 

אחרי תקופה מאוד ארוכה הבנתי שכבר אני לא יכולה לקרוא לעצמי זאב.

הזאבנות תמיד יהיה בי ללא ספק אך אני מרגישה שהגעתי למקום אחר לחלוטין לאחר הטיולים האחרונים שעשיתי.

כשחזרתי מהפיליפינים נדבקתי בשם פרח. כולם היו נראים לי פרחים. כולנו טובים, יפים, ריחניים ומפיצים כל טוב.

אני נאחזת בזה מאז וכך שאני באמת מאמינה שכל אחד מאיתנו הוא פרח אמיתי(לא סתם הקעקוע שלי הוא של פרח). 

לכן הגיע הזמן שהשם שלי גם פה ישתנה ואני פותחת דף חדש כדמות קצת שונה.

פתחנו שנה חדשה וחשוב לי לאחל לכולנו שנה של הגשמה עצמית, אהבה ובריאות.

4 לפנות בוקר.

נועלת את הדלת עם הבריח ועם חצי סיבוב של המפתח.

מתאפקת שלא לפנות למטבח אך המאנץ גובר על כל טיפת הגיון.

פותחת את המקרר ולא מוצאת דבר שנראה לרוחי, עם כמעט ייאוש פותחת את המקפיא ונזכרת שיש שם גלידה.

אושר עילאי, גלידת וניל(למרות שאני אדם של שוקולד) ואני בטירוף חושים.

ישר מקפצת למיטה כשכפית והקופסא בידיי ולא מחכה אפילו רגע ומתחילה לבלוס הכל.

במקביל מפעילה את הפליילסט האהוב שלי, שמתאים בדיוק לרגעים האלו שאני חוזרת מסטולה ובמאנץ.

באה להיכנס להודעות(כי החלטתי שאני מתנתקת מעט מהוואטסאפ) לשלוח הודעה ופתאום בחיפוש לחצתי על האות הלא נכונה. 

ואז אתה מופיע ראשון ברשימה של האסמאסים, ותהיתי לרגע מה היה רשום בשיחה האחרונה.

מפה לשם התחלתי לדפדף עד 2015(3 שנים אשכרה) ולקרוא את כל השיחות שלנו.

המוטיב חזר על עצמו, שנינו מעבירים את השיחות שלנו מהוואטסאפ להודעות ברגע שלא בא לנו לענות למישהו.

העיניים מרצדות על המסך ואני קוראת את השיחות כאילו זה סרט נע.

מגחכת לעצמי לא פעם ולא פעמיים, ובעיקר מסתכלת ואומרת "איזו ילדה". 

תינוקת לחלוטין שמגיבה כאילו אנחנו בגנון.

אבל במקום לכעוס על עצמי אני מחייכת ואומרת לעצמי "איזה כיף שאת כבר לא במקום הזה".

באמת ובמתמים אני יכולה להעיד על עצמי שהתבגרתי, עם תובנות חדשות לחלוטין על החיים ועל איך הדברים עובדים בעולם שלנו.

בעבר הייתי קנאית(לא שעכשיו אני לא) בצורה ילדותית, כיום אני יודעת שמי שאוהב אותי יהיה איתי בלב שלם בלי לפזול לצדדים.

וגם אם הוא פוזל ? זה לחלוטין בעיה שלו כי מה שיש לו בידיים זה הדבר הכי טוב שיש.

בעבר לא יכולתי להעיד דבר כזה על עצמי, בחששות אטומיות שתמיד תהיה בחורה טובה ממני, מושכת, מצחיקה ויפה.

חששתי שאם בחורה של 1.75 רזונת עם עיניים מהפנטות ושיער חלק כמשי תעבור מולנו והוא יביט בה אני אהיה אכולה כולי.

אבל היי, גם אני מסתכלת עליה, אז למה שהוא לא יסתכל עליה ? קשה להתעלם מדבר כזה יפה, לא משנה מה הוא מרגיש כלפיי.

ואם הוא באמת אוהב הוא יביט ויסיר את המבט חזרה אליי ויתן לי את הנשיקה הכי מתוקה שיש ויגיד "את הדבר הכי טוב שקרה לי".

וזה מספיק לי.

לגמרי מספיק לי.

♥