לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אין לך דבר מכאיב משדה שאבן נחה על ליבו.


לא אפחד ליפול, לא אפחד לגדול.

Avatarכינוי:  לאכלום

בת: 31





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2008

אבסורד.


"..רק אצלנו משום מה אור חסום"

 

הבית שלי נכבה ונדלק במרוצת השעון [שרודף אחרי עצמו] ואני מסתכלת על מחוגים נעים, על מספרים מתחלפים, שערות צומחות ובקבוקי מים שמתרוקנים, רואה איך כלום לא משתנה, חוץ מאנשים שנעלמים, ומה דפוק אצלי כל כך בעצם שאני לא יודעת לשמור על חברים? ואיך ההיא כבר מתחמקת יותר משבוע שהיא לא עונה, ואחרי שאני מנתקת, אני משקרת, מבטיחה שזו תהיה הפעם האחרונה. ואני לא מבינה באמת, אם לא עשיתי לה טוב, או שאני מדברת יותר מידי, מרב ניסיון להגיד את הדבר נכון אני נשארתי בלי מגן עליי. והצילו, הצילו אותי, מהבדידות הנוראית הזו כשהיא כאן, לא אחרי שתהיו פה ואני אחייך. כי עכשיו היא דוקרת וזה נוראי לנשום, לדעת שלאף אחד לא יהיה אכפת אם אלך ואעלם לי לאיזה מקום. ולמה חרוזים? ולמה משפטים בקצב, מה עם לשבור מוסכמות, לשבור מסגרות ולהביס את העצב? והכישרון שלי, אם הוא היה בכלל, חסום מאחורי חומות של יאוש שמסתירות את חומות התקווה.

 

"..מה לעשות? אני כבר לא יודע"

 

נאבדתי בין הטוב והרע, לא מוצאת שום דרך נכונה עוברת אחורה וקדימה בחודשי הבלוג רואה אפס התקדמות ואפס דיאלוג. אולי סתם נוח לי להיות עצובה ולחכות שמשהו טוב יקרה, ואולי הגיע דווקא עכשיו הזמן לעשות מעשה, אחד קיצוני שישאיר חותם, ואני לא אצטרך לדאוג עוד, כי אתמול בארוחת החג כשכולם שיבחו אותי והתווכחו על מה אני אלך ללמוד רציתי ללכת החוצה לקבור את עצמי, ובמקום, שרטתי מתחת לשרוול, נשמתי עמוק וחייכתי חיוך נבוך, אחד כזה שלא מראה עד כמה אני אבודה. ונמאס לי, אני לא אבודה אני לא קטנה, אני קמה ממיטת החולי שלי ושרה שיר הלל לזמנים אחרים. הנה, אפשר לחבק, עכשיו רק נשאר למצוא את מי.

 

יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה,

איזה אבסורד.

 

 

נכתב על ידי לאכלום , 21/10/2008 16:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




רועדת כולי. חצי יממה אחרי תום הצום ועדיין לא שברתי אותו. אחרי שכל הלילה צעקתי בהרים על עצים ועל אלוהים ועל עצמי ועליו התעשתתי ועליתי על אוטובוס לכיוון בית הקברות. ולא היה לי אומץ. והיה לי אומץ. וזה פשוט לא הוגן, כי זה ככה. בסוף, כמה צפוי, התנהגתי בפחדנות המאפיינת אותי ברגעי האמת האלו ונסעתי הביתה, חיפשתי רגע חופש ולא הצלחתי למצוא כלום. הרגשתי ריקנות וכבדות ועצב וכעס ושנאה ורצון להכאיב לעצמי כדי להתעורר מהסיוט הזה כבר. ולכל אחד יש את דמות המדריך שלו, בצורת מלאך, בצורת אדם שמדריך אותו ומחייך חיוך נבון כשהוא מצליח לעזור ופתאום ברגע אחד. אחר כך הגיעו עוד שתיי הודעות על מוות. ואז אמא אושפזה. בין כל העבודות לקראת הטקס בשטח עליתי להרים והתפרקתי. כוסעומו על הכל, על החיים האלו על הבני זונות האלו, כולם בני זונות. הידיים רעדו לי, הגוף היה כבד מכדי להרים אותו. הפנים אדומות ונפוחות והרגליים שרוטות כולן. ולא שהיה לי אכפת, לא מזה בכל אופן, אני לא יודעת איך להתמדד עם הרגשות האלו אני לא יודעת מה לעשות עם היד הזו שפערה לי חור בבטן ומשחקת לי שם עם כל מה שיש. אני משתגעת, אני מפחדת. אני מפחדת מלהשתגע. ניסית לאכול היום בבוקר, הקאתי, אז וויתרתי. בא לי להצליח, בא לי להצליח, בא לי להצליח. להתעורר מהסיוט המזויין הזה, לנשום, לחיך. הי, הכל בסדר עכשיו. רק שלא, ואני לא מצליחה לישון כבר ארבעה ימים. בכלל. עייפות נוראית. אני לא כותבת, לא מנגנת, לא מחפשת דרך חדשה להסביר את ההרגשות. התייאשתי כבר. ואיפה החורף הזה כבר?

וכוסעומו על הכל.

נכתב על ידי לאכלום , 12/10/2008 10:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




תמיד יש מוסיקה.

 

[אני אוהבת את הרגעים האלו, שמבינים שיר, אבל באמת מבינים אותו כמו זרם שעובר לך את כל שכבות המגן והעור והורידים ומגיע ישר עמוק ללב. מאיץ את הדפיקות ומקצר את הנשימה. אתמול כשישבתי באוטו ודיברתי איתך רעדו לי האצבעות ורציתי להגיד לך ש אבל הקדמת אותי ואמרת בעצמך. אז טיול בהרים תמיד מסדר את המחשבות, והפעם אין צורך, הפעם רק צריך לפתוח חלון ולנשום עמוק. יש לי אותי, אני יודעת. אם עברתי את אתמול אני יכולה לעבור את כל השאר. המינון יופחת עד שיעלם, זה עליי. ואם כולם יבינו איפה אני עומדת ויפסיקו לחפש מעליי, לצפות ממני להיות גבוהה בהרבה יותר אני יודעת שיהיה יותר פשוט. אבל גם על זה עובדים. ובנתיים, הגיע הזמן לכוון גבוהה, להסתכל למעלה למצוא כוכב שנוצץ לי יותר מתמיד ולהבין, ככה זה כש

כש

זה פשוט ככה.]

נכתב על ידי לאכלום , 4/10/2008 23:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מתוסבכים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללאכלום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לאכלום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)