סיפור סינדרלה.

עברו כבר כמה ימים, וההרגשה המעצבנת שלי, לא עוברת. כנראה שהפעם הגלגל הסתובב לצד הלא נכון.

אבל הגלגל תמיד מסתובב. וככל שהזמן עובר, לגלגל יש יותר ויותר חלודה. אז קשה לו להתגלגל בקצב רצוף.

שמתם לב, שהוא תמיד נתקע על הצד השלילי?

נמאס לי כבר לסחוב את כל זה. כואב לי כל הגוף. יש לי צמרמורות בכל הגוף.

אני שומעת שוב ושוב את השיר"Beautiful girls", אני לא אחת מהבנות האלה. המצב רוח משפיע לי גם על המראה החיצוני.

צמחו לי 10 חצקונים חדשים. אני מחוצקנת. אוף! שונאת חצקונים.

אנשים מסתכלים עליי מוזר. כבר לא "מתחילים איתי", או שולחים לי מחמאות חמודות.

אני לא אשקר ואמר שזה לא כיף. זה כיף להרגיש יפה, ומיוחדת. למרות שזה שטחי ומטומטם.

קר לי, רע לי. אני מרגישה שאין שום משמעות לחיים המשעממים שלי. אני לא עושה כלום, רק מתבטלת ורואה טלוויזיה.

אני רוצה לעשות משהו גדול! אני רוצה שכולם יכירו אותי. אני רוצה להרגיש בעננים!

כל כך כיף לחלום. רק שאחרי זה מתעוררים ומגלים שזה סיוט.

תצבטו אותי שאני לא חולמת.. החיים שלי עד כדי כך משעממים? כיף לדעת:)

היום ראיתי את הסוף של עידן הקרח, התחלתי לבכות. אני חזרתי להיות רגשנית.

אני רוצה חיבוק אמיתי, אני רוצה נשיקה שמכאיבה. אני רוצה מישהו שיאהב אותי באמת.

אני רוצה לחייך, ולבכות מרוב צחוק. אני רוצה לאכול הרבה גלידה בלי להשמין.

אני רוצה מתנות ועוגה, ובלונים. אני רוצה שישירו לי "היום יום הולדת". לא משנה שאין לי יום הולדת.

אני רוצה מסיבת הפתעה, אני רוצה שיפתיעו אותי. אני רוצה להרגיש שאני המלכה, וכולם אוהבים אותי.

אני רוצה להפסיק לבכות ולהיות עצובה..

אני רוצה כל כך הרבה דברים. למה שום דבר לא יוצא?

" אני מסתכלת עליהם. מסתכלת על המקובלות האלה, שנראות כל כך טוב בסקיני,

שמפזרות את השיער שלהן וכל הבנים מסתכלים.

אני מסתכלת על הבנים האלו. שמשחקים כדורסל, וכדורגל.

מבקיעים גול, קולעים סל. הולכים לחבק את כל הבנות והבנים. מורידים חולצה, צוחקים מזיעים. נהנים מהחיים.

אני מסתכלת עליהם, עם לק שחור, נעליים שחורות, בגדים שחורים. שיער צבוע, צמידים גדולים.

מדברים, צועקים. מה זה משנה? בסוף הם חוזרים לעצמם.

אני מסתכלת על חבורת הילדים שיושבים בספרייה כל היום מכינים שיעורים. מתווכחים על מה ראו אתמול בחדשות,

מה קראו בעיתון של הבוקר.

אני מסתכלת על הילדים והילדות שרצים כל היום אחרי ילדים. מתחנפים, מחמיאים, לא מעיזים להוציא מילה אחת שלא קשורה לכמה הם נראים טוב בחולצה הזאת.

אני מסתכלת ומסתכלת על כולם. שואלת את עצמי? לאיזה חבורה אני שייכת? מהו המקום שלי?

אני רואה ילדים שמתבוננים בהם. ממש כמוני.

הם מסתכלים עליי. אני מתקרבת, וחיוך עולה על הפנים שלי. ולמרות אני לא יודעת לאן אני הולכת,

באה לי הרגשה, שיהיה טוב."

חייבת להמשיך. זה החיים, זה החוקים. ולאלוהים אין כח לשנות את החוקים בשביל ילדה אחת. יש לו עוד כמה מיליארדים לדאוג להם. הגלגל מתהפך. לאט לאט. נקווה שהחלודות יהפכו לפרחים עם הזמן. נקווה שהגלגל יעצר לרגע. ייתן לי לחשוב מה אני רוצה. ואז, נתאם ביחד איפה ומתי צריך לעצור.

תמר.

Stuff For U

מקווה שיהיו יותר תגובות מהפוסט הקודם.

וואי, זה באמת כיף לפרוק. הקלה. ירדה לי אבן מהלב. תודה. תודה לעצמי!