כמה העולם קטן, וכמה הוא רחוק.

עברה שנה.

כבר שנה בלי איתן .

האמת היא שכבר אין לי מה להגיד.

כבר אמרתי את הכל. לו, לעולם ולעצמי.

הנקודה היא, שעם כל הצער והכאב שהרגשתי בשנה האחרונה,

כל הבכי והדמעות , התיסכול והדיכאון,

אני פשוט שמחה שהכרתי אותו .

באמת שהוא היה הבנאדם הכי מיוחד שפגשתי בחיים שלי.

גם בפעם הראשונה שבה פגשתי אותו, בבת מצווה של ענוג בכיתה ז',

לא היה לנו על מה לדבר, לא הכרנו בכלל, אבל הייתה לנו שיחה כ''כ טובה!

הוא היה בנאדם אמיתי. אחד שאפשר להתחבר אליו בקלות, שאי אפשר שלא לאהוב.

הוא בנאדם עם נוכחות. ולא בגלל איך שהוא נראה, פשוט..  מרגישים אותו.

ונכון, לא היינו החברים הכי טובים, אבל כן הכרתי אותו. הכרות של כמעט שנתיים.

היו לנו בדיחות "פרטיות" שאף אחד לא מבין עכשיו חוץ ממני,

אהבתי אותו והיה לי כיף איתו.

ואני מתגעגעת אליו.

אני מתגעגעת לעיניים היפות שלו שהוא היה מגלגל למעלה בשביל לעצבן אותי,

ואני מתגעגעת לשיער היפה, החלק, הארוך והבלונדיני שלו.

ואני מתגעגעת לחיוך השובה שלו, ולחיוך הציני שהיה עולה רק מצד אחד.

ואני מפחדת לשכוח את הצחוק שלו, את הקול שלו.

ואין יום שעובר שבו לא נצבט לי הלב על כך שהוא יכול היה להיות כאן.

והוא נייתן שלי.

המלאך ששומר עליי מלמעלה.