כמה העולם קטן, וכמה הוא רחוק.

קמתי היום בבוקר וחשבתי איך זה יהיה לא לקום יותר.

האמת היא שדיי הכנתי את עצמי למוות בגלל שידעתי שאי אפשר למנוע את זה.

זה הפך את זה להיות יותר קל, כנראה בגלל שכולם ימותו יחד איתי ואף אחד לא יישאר מאחור.

אני חושבת שאני קצת מאוכזבת ש[עדיין] כלום לא קרה.

אבל היי - לחיות זה כיף. במיוחד כי החור השחור הזה הוא לא גן עדן, אז לא מחכה לנו משהו טוב יותר בצד השני.

אבא: "ביום שבת סבא וסבתא יחגגו נישואיי זהב"

אני: "50 שנה? מה אתה אומר. וכמה לך היו?"

אבא: "לי לא היה כלום."

איזה צחוקים.

המורה שלי לכימיה הומו !!

לא סובלת אותו !!!!!

גברת ספארו,

קניתי גיטרה כתומה.