יש תופעות כמעט מיסטיות שקשה להסביר: כמו ההשפעה של מואזין ב4 וחצי לפנות בוקר שלפעמים, כמו הוודקה ששותים ילדים בני 14 בגינות ציבוריות בחולון, מעיפה אותי בכאפה לעולם של רחמים עצמיים; לפעמים מר "אללה יא סלאאאם", בכלל גורם לי להרגיש אלף לילה ולילה ולאבד עוד יותר קשר עם המציאות ולפעמים...מכה בי איזו תובנה מודחקת שכבר נמחצה למוות מרוב ההדחקה, התפוצצה, ואיפשהו בדקה השניה של ה"סלאאאאם" המסתלסל מתחילה לחלחל.
יש תופעות כאלה, של התעוררות באמצע המציאות. הבנה פתאומית של מקום, זמן, מודעות למרחבים השונים- אלה ששם וכל מיני מופשטים של אחרים...ההבנה הפתאומית של הנעשה והיכולת לבחור באמת משם הלאה.
יש צמתים שלא יכול היה להיות כתוב עליהן באותיות גדולות יותר "אבדון ובזבוז" מול "יש לך סיכוי להינצל, את יודעת"
יש חוויות שכבר בתוכן ניתן להרגיש את גודלן ומשמעותן, אבל רק הדקה השניה של ה"סלאאאאאם" תתרום לעוד מעט הבנה שתגיע כשהכל יתעכל, ישקע ואולי אף ייווצר בגלגול חדש.
לפעמים זה נוח להתחיל פוסטים שאני לא יכולה לפרסם באופן אנונימי (כי חיפוש גוגל פשוט של המילים הנכונות יהרוס לי את האנונימיות מייד) בלהישמע כמו ילד שמנסה לגבש לעצמו כללים לחיים : "לפעמים יש <איזו מטאפורה שחוקה ורווית חשיבות עצמית> ..."
(נראה אתכם מוצאים את ההקשר-)
החיים בסלון
ב Living Theatre נתקלתי לראשונה בספר "תולדות הדרמה והתיאטרון" של ברוקט כשחיפשתי נושא לעבודת סיום קורס בתיאטרון של הזמן החדש. התעכבתי כי נאמר שם שהתיאטרון "היה מסור במשך שנים רבות לדרמה הפיוטית, אף כי פיתח אט-אט עניין בברכט, בארטו ובאנרכיזם".
בהמשך למדנו על הליווינג ת'יאטר בקורס "מאילתור ליצירה". ולי יצא ללמוד מהאגדה החיה בכבודה ובעצמה בסוף השבוע האחרון כשהגיעו לתל אביב להעביר סדנא.
כאמור, לפעמים קורה שמתעוררים בתוך המציאות ורק אז מבינים אותה, מרגישים אותה באמת ורוכשים חופש בחירה נרחב יותר. זה קרה לי בעקבות הסדנא:
כבר למעלה משנה וחצי שאני לומדת תיאטרון, אבל בעיקר כי מדובר בנקודות זכות קלילות לתואר; יש לי חיבה גדולה לתיאטרון, אבל הוא היה קצת רחוק בשבילי מלהיות אהבת אמת. תמיד היו הנישות הקטנות שמאוד התחברתי אליהן, אבל רק כשכל תיאוריות תיאטרון הגרילה, תיאטרון הפורום, תיאטרון המדוכאים וכו' שתמיד נשארו בשוליי הלימודים שלי ורק נשמעו יפה במבטא אוונגרדי קרמו לנגד עיניי עור וגידים בסוף השבוע הרגשתי את אותם פרפרים בבטן יחד עם תחושת הסיפוק והסקרנות הבלתי נגמרות.
רק בסוף השבוע הבנתי מה עוד תיאטרון יכול להיות, מהו בשבילי ושת-י-א-ט-ר-ו-ן זה מה בא לי לעשות, מאוד בא לי לעשות.
ה"לווינג ת'יאטר", אם להדביק תוויות ולדבר בהגדרות, הוא תיאטרון פוליטי אנרכיסטי. ה"סצינות" שלו הן בעצם ריטואלים שיבטיים: אינדיאניים, מהמזרח הרחוק ואפילו קבליים. ה"שחקן" הוא לא שחקן אלא הוא עצמו- סוכן של אמונותיו, מילותיו ושאיפותיו. מעל לכל, ה"ליווינג תי'אטר" שמים זין על כל עניין הקיר הרביעי ומעבר לכך, מנסים לשתף את הקהל בנעשה: כל הזמן פונים לקהל, גם באופן אישי, מזמינים להצטרף, מזמינים לעשות, לחוות, לאלתר; מקווים שיהיה מי שיבוא וישים קץ לסצינת ההוצאה להורג (המעניין הוא שזה כמעט לעולם לא קורה). ה"ליווינג ת'יאטר" הוא בעיקר תיאטרון רחוב, תיאטרון של העולם האמיתי. הוא גם תיאטרון של בתי כלא, בתי ספר, בתי משוגעים, סופרמרקטים, אוטובוסים- כל חלל שיש בו קהל. שיטת העבודה היא קולקטיבית, הכתיבה, ה"עריכה", חלק ניכר מהבימוי. הכל נעשה דרך תהליכים ארוכים של אימפרוויזציות, גם רובו של המופע הסופי הוא מאולתר. העבודה היא מאוד גופנית, מאוד קולית.
בניו יורק, ישנו גם מבנה לתיאטרון בו גם חיים חלק מהשחקנים. מלבד ההופעות בחללים הציבוריים, הכרטיסים להצגות שמתרחשות בתיאטרון עולות 20-30$ ופעם בשבוע ישנו גם ערב "שלם כפי יכולתך". השחקנים טוענים שהם "שורדים" ולא "מתפרנסים" מהכסף שאותו הם מרוויחים אבל בעיקר שמחים " ליצור, לחיות, להיות חופשיים".
ה"לווינג ת'יאטר", אם לנקוב בערכים מוויקפדיה מתחיל פיסקאטור שאצלו למדה ג'ודית' מלינה. הוא תיאטרון האכזריות של ארטו, התיאטרון הפוליטי של ברכט, הביומכניקה של מאיירהולד, תיאוריית היחסים הבין אישיים של בובר ועוד קצת.
העניין הוא שמרבים לשים את הדגש על האלימות האמנותית של התיאטרון: על העובדה שמתקיפים את הקהל, שה"משחק" הוא גרוטסקי וכו'. אבל היופי הוא שבסופו של דבר הכל מכוון כדי לחבק את הקהל, להמתיק סוד בסגנון "we will beat them… have you heard me? We'll beat them", להמהמממההמהמ יחדיו עד לפורקן.
בסדנא, החללים שלנו היו הבית האדום בשכונת שפירא, הגינה שליידו והמיקום של ההצגה הסופית שלנו היה כיכר מגן דוד- צומת הרחובות של אלנבי, שינקין וקינג ג'ורג'.
השחקנים הניו-יורקים יחד עם השחקנים האיטלקיים הגיעו מהרשות הפלסטינית בה העבירו את הסדנאות במהלך מספר שבועות. הויכוחים הפוליטיים היו קשים (כן, כן, פעילי סלון מזל כונו "פאשיסטים"- מי היה מאמין?), אבל העבודה הייתה מספקת מאין כמוה.
if i could only tell you, i would let you know
הוא משפט שכתבה, כך נדמה לי, ג'קי, בשיר הקולקטיבי שכתבנו. מגוחך מרוב פשטות הוא מבטא באופן שכמעט לועג לה, איזו אמת אוניברסלית על דיכוי: על איך ששתיקה מעוורת לסבל ובכך מבססת את הדיכוי שביסס את השתיקה מלכתחילה-
כמו הפליטים שאיתם עבדו השחקנים לפנינו, כמו רוב הציבור הישראלי- שאם רק היו נחשף לסבל במלואו ... כמו כל עניין "זכויות" בעלי החיים, כמו אונס במסגרת של מערכת יחסים... הכל יכול להיות אחרת, אם רק מדברים, אבל הנסיבות לא מאפשרות, שיגרה היא מחסום הפה היעיל ביותר, על אחת כמה וכמה כשאין אמונה בכך שיש מי שיקשיב...
שמחתי, שמחתי שקבוצת "if you could only feel the pain" גרגרו את המשפט הזה כמו מפלצות על הקהל במשך כמה דקות.
i -thou
"מי אנחנו? מאיפה באנו? לאן אנחנו הולכים? מי אנחנו? מאיפה באנו? לאן אנחנו הולכים?? מי אנחנו מאיפה באנו? לאן אנחנו הולכים??? מי אנחנו? מאיפה באנו? לאן אנחנו הולכים????
" אני- אתה"
מצאתי את עצמי אומרת למישהו אקראי, מגשימה פנטזיה בוּברית כמוסה (כמובן שמייסדי התיאטרון שניהם יהודיים והערצתם לבובר מורגשת בכל טקס וטקס).
הוא הסתכל עלי במבוכה. לא יודע מה לעשות. לחצתי עם היד שלי חזק יותר על החזה שלו. ניתקתי אותה, ועשיתי את זה שוב מכל הלב :"אניאתה". קיוויתי שהוא יחזיר לי ואוכל לחבק אותו. שוב, "אני- אתה" . כנראה שהקיר הרביעי מושרש בחלקנו יותר מדי, יחסי זיקה הם האחרונים שיכול תיאטרון טיפוסי, מדכא, ליצור וקשה להתחיל מחדש בשנייה באיזה לילה חמים בכיכר מגן דוד.
צלצול פעמון
אני לא יודעת איך לעצור את המלחמה
"אני.. לא...יודעת איך ...לעצור! את ! המלחממממה!"
"אאאאאאני לללללא יודעת אייייך לעעעעצור את המלחחחממממהההה"
"אני-לאיודעת-איך-לעצור-את- המלחמה"
"have you ever experienced?"
תחושת ביטחון, שלום... זה קיים באמת או שמדובר רק באמונות מופשטות שלא ניתן להשיג?
איך אנחנו יכולים להתיימר בכלל לרצות שלום אם א פעם לא חווינו ולא הרגשנו אותו. ומה לגבי ביטחון?
ואיפה הגבול בין פחד בריא לפראנויה? אולי בבדיקת התיקים בכניסה לכל מקום?
"I see you, I feel you, I am you, I fear you"
דיוויד ליטף לי את הפנים תוך שהוא מבטא את כל ניסיונותיי בחודשים האחרונים לאבד את הפחד ולא לפחד להרגיש כמה שיותר מהמציאות כפי שהיא באמת. לא להיגעל, לפגוע כמה שפחות. להוציא את המירב מהדברים הפשוטים שברשותי. לומר את מה שיש לי להגיד, ללמוד כמה שיותר, להשתמש במילים הנכונות, לחתוך, להישרף, לעבור חמישה מחסומים ביום, לדבר עם אנשים באוטובוס, עם אנשים ברחוב או סתם לישון.
חיי יומיום *פעמון* עבדות *פעמון* חיי יום יום *פעמון* אלימות *פעמון* חיי יום יום *פעמון* סאדו-מזוכיזם
וישנם עוד הרבה טקסים של יוגה, הוצאה אכזרית להורג וכו'
אבל אני בעיקר לוקחת איתי את המשפט
"If bombs can teach, how can the theatre? "
ומבקשת כרטיס טיסה לניו יורק כדי להעמיק את ידיעותיי.
ראו פוסט זה כחריגה מלכתוב בבלוג הזה
וכהצהרת כוונות בנוגע לפרוייקט שלי בשנה הבאה.
אין מקום מושלם יותר לתיאטרון מהסוג הזה מאשר הארץ, על אחת כמה וכמה- ירושלים,
נתראה במקום בלתי צפוי בזמן בלתי צפוי,
מאשה (מי מוצא אותי בתמונה?).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
