אני מאכזבת את עצמי יותר מידי. פעם, עוד היה אכפת לי מלימודים. על כל ציון מתחת ל-80 היו לי רגשות אשמה, והמשך היום שלי כבר לא היה אותו הדבר כמו לפני קבלת הציון המזעזע. ועוד ההורים שמחכים לי בבית....יראו 75-60 ויתאכזבו ממני. ולא רק יתאכזבו הם גם ישמיעו לי את המנגינה הישנה והידועה. את כישלון.

אז מה אני יכולה לעשות אם כל מה שיש לי בראש זה אוכל? נון סטופ אני חושבת על אוכל 24/7. קשה לי להתרכז בלימודים והעניין שלי בבית הספר הלך וירד. 3 שעות מתמתיקה? 4 יחידות? על הזין שלי אני רוצה ללכת הביתה. לא, לא אכפת לי מהבגרות של הסוף שנה. ולא, גם לא מהבגרות מהשנה שעברה שאני צריכה להשלים. אם הייתי לומדת הייתי יכולה להיות תלמידה מצויינת. אבל אני לא. אני לא שואפת למצוינות. אני בסוף אמצא את עצמי באיזה סופר, שואלת לקוחות אם יש להם כרטיס מועדון.

אני שמה בראש סדר העדיפויות את המשקל שלי , והמראה. נשמע שטחי רצח נכון? אבל זה ככה. לא תוכלו לשנות אותי.

אני  מעדיפה להראות טוב ולהיות רזה ולהיכשל בלימודים. טוב מה שסביר להניח לא יקרה כי כשאני אהיה רזה הכול יסתדר לי. החיים שלי יהיו מושלמים.