אין הרבה חדש תחת השמיים.
הוא ממשיך להרהר. לחשוב, לקשקש עם ביצים במוח שלו, להעביר רכבות, עננים, מוטות. הכל חוץ מלחשוב על אותו דבר נורא ומחריד, שמעסיק את שאר היקום.
הוא כ"כ מרוחק, כ"כ לא חי, כ"כ מעמיד פנים. עצמותיו לעולם לא נשחקות. אף אחד לא באמת יודע איפה הפרצוף שלו משוטט. השמש מתחממת, במלוא מובן המילה. היא מחליפה צבעים ורגשות. רק לא סוחבת שום דבר.
הזאבים כבר הספיקו להתאגד. הם ניזונים מכ"כ הרבה סיפורים וצמר כבשים.. הם מגששים, חושדים, מרחרחים את הבקר הרקוב. ניבם נוטפי דם ועובש, והם מחפשים בכל אפם המיוזע את שארי הריקבון והצחנה, בתוך המעיים הטריים של האובדן. באמת שזה כבר נעשה מסריח. אבל מוחם איננו מוח, נפשם איננה נפש, גופם איננו גוף. כל אלו הם לא יותר מאשר רוח רקובה, שרודפת וצדה ועטה באופן מבחיל ומעורר חרדה אל כל מקום בו יש ריקבון, רעל, דם וחרקים.
המשרת הגיש לאדון את מנתו היומית. האמונה החזיקה אותו. החזיקה אותו די גבוה צריך להגיד. הוא כבר החל להיחתך מהגובה, ולא רחוק היום בו הוא יעביר את חתכיו לאדונו המושיע והיקר מכל.
"האמצעי יהיה באופן אוניברסלי וקונצזוסיונאלי העילוי המוחלט." כמה חבל.
-
ואת סיפור 6 התיבות, אף אחד כבר לא יספר. את 7551 השנים אף אחד כבר לא יספור. ואת מיליוני הקורבנות הכבושים אף אחד לא יכיר.
רק זוג מעיים, האחד יבש והשני טרי, את זה כולם ידעו. כולל 9 הינשופים. כולל הספר האדום והמטופש.
ויללה אחת, של זאב מטפטף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
