החלטתי לכתוב סיפור חדש. קוראים לו "מאחוריי השקרים" .
אז בלי הקדמות מיותרות קבלו את הפרק הראשון:
"גאד מה הבעיה שלי? למה אחרי שהבטחתי לעצמי שאני הולכת לשכוח אותו וכבר הייתיב אמצע הדרך, אני חייבת להרוס לעצמי הכל?! למה הייתי חייבת לקרוא את ההיסטוריה שלנו במסן,הרי ידעתי מההתחלה שזה לא ייגמר בטוב,אז למה המשכתי?! ועכשיו זה אומר שאני עדיין אוהבת אותו?! שאם אני אתעקש,אני אשיג אותו בסופו של דבר? ואם אני באמת ישיג אותו,מה יצא לי מזה?! והאם שווה בכלל לוותר על הידידות שלי איתו בשביל אהבה שתיגמר באכזבה?!"
כל אותו הרגע היא חשבה על הטעות שהיא עשתה,שהיא הכירה אותו בכלל ונתנה לעניינים לזרום במחשבה שהם יהיו ביחד,בסופו של דבר. היא ידעה שהיא הייתה צריכה לעצור את הקשר הזה עוד בפעם הראשונה כשהוא פגע בה... אבל היא נתנה למוח לתפקד על הלב.היא נתנה למוח לתת פקודה על הלב שתגיד: "הוא אוהב אותך,או לפחות בדרך לאהוב אותך; אז מקסימום תיפגעי קצת,אבל זה יעבור ובסוף אתם תיהיו ביחד כמו בסינדרלה או בכל אגדה אחרת שנהגו לקרוא לך לפני השינה כשהיית בת 4 ; את הרי רוצה אותו ומוכנה לוותר על הכאב כדי להשיג לך אהבה חדשה." איך היא שנאה את עצמה על הטעות הזאת שהיא עשתה,אז, אחרי שנפגעה ממנו בפעם הראשונה. היא הייתה שקועה במחשבות עליו כשהוא התקשר:
"הלו?"
- "היי,מה נשמע?"
- "בסדר מה אצלך?"
- "הכל טוב. את בטוחה שהכל בסדר אצלך,את לא נשמעת משהו.."
- "עזוב שטויות"
- "תשמעי את לבד,נכון?"
- "כן, אתה גם?"
- "כן, אני יכול לקפוץ אלייך?"
- "אליי? עכשיו? האמ... בסדר."
כעבור חצי שעה הוא הגיע.הוא התחיל לשאול שאלות כמו: "את בסדר? את פה בכלל? מה יש לך?" והיא פשוט שתקה. היא הביטה בו בעיניים עצובות,כולה נואשת מרוב מחשבות עליו. היא רצתה להגיד לו שאיתה אף אחד לא משחק,לא פוגע ובטח שלא ממשיך כאילו כלום לא קרה; אבל היא לא יכלה. הדמעות עמדו לה בגרון. היא הרגישה שהיא הולכת לבכות. "לא" היא אמרה לעצמה, "לא לידו , אסור שהוא יראה אותך בוכה, הוא אח"כ ישאל למה את בוכה ואז תצטרכי לספר את האמת - שאת בוכה כי הוא פגע בך ולא מישהו אחר; ובזה את לא מסוגלת לעמוד." כנראה שהמחשבות האלה לא עודדו אותה כי שנייה אח"כ היא מצאה את עצמה בוכה והוא המום, יושב מולה ומנסה להרגיע אותה, למרות שהיא לא מגלה לו למה היא בוכה. זה נראה כאילו הוא הולך לבכות בעצמו מרוב ייאוש.
יש סיכוי שהוא הבין למה היא בוכה?