יש שני סוגי חיים שאני מכיר מחיי. יש בטח עוד המון. כל מדינה ומדינה. כל גישה וגישה. אפשרויות רבות לסגנון חיים.

אני מכיר את ההיפי. ה"בודהיסטי". שאני לא יודע עד כמה זה בוהיסטי ולכן הגרשיים.

ויש את ה"נורמטיבי". אז נורמטיבי לא באמת קיים. כל אחד יחיד ומיוחד וסיפור חיים וקצת שונה וקצת כמו כולם. כשאני אומר "נורמטיבי" אני מדבר על אדם עם הבניית מציאות אישית שלא סותרת את המציאות. במילים אחרות שמבחינה רגשית הוא מרגיש שהוא אחד עם העולם חלק ממנו.

אנפה לילית מרגיש לי יותר "נורמטיבי" ממני. הוא היה עתודאי, עשה תואר לפני צבא. משמע היה לו בסיס רגשי, ויש לו את השכל, וחרף החיים הוא הצליח לשלב את זה עם החיים שלו. עם הרגש שלו. עם החברים.

כיום הוא עובד בעבודה רצינית. מכונית של החברה נוסע לצפון לדרום ודואג לדברים.

ויש לו מסלול חיים רצונות שאיפות. הוא מתכנן ללכת ללמוד בחול תואר שני.

ויש אותי. היפי. שנה ראשונה תואר ראשון. מרגיש כאילו כל השנה הייתה לתת את גופי לאוניברסיטה. לתת לעבודות הזומביות לנגוס בבשרי העיקר שיגדלו ויתקבלו באקדמיה. הלחיץ אותי לרגע לשמוע על התוכניות שלו. על כמה שהוא חזק. על כך שהוא יודע מה הוא רוצה.

אני חושב שלפני שנה אני ידעתי מה אני רוצה. ובימים האחרונים הרגשתי נטוש כוחות ורצונות.

ואז אמרתי לי שאני מעוניין להיות חזק יותר. אני רוצה לרצות. אני רוצה לדעת. אני רוצה להיות נוכח בחיי שוב ולעשות בחירות.

אז נתתי לעצמי משימה למחר. למעשה להיום.

אני אלמד למבחן.

זה נכון אני עדיין קצת חולה. אני מקווה שאצליח לישון כמו שצריך, שלא כמו הימים האחרונים. וגם אם כן וגם אם לא אני רוצה שליטה בחיי.

אני לא יודע מה צופן העתיד. אבל אני בוחר להיות טיפה יותר נורמטיבי. טיפה יותר מחובר למשימות שיש מולי.

אני שואף למצוא איזון וליצור איזון. כבר בשנה הבאה בלימודים. כבר היום - מחר.

אני רוצה שיהיה לי טיול אז להתחיל טיפה להתכונן אליו מראש ולא לגמרי לגמרי לזרום כמו שאני הייתי עושה.

נכון זרימה זה טוב זה חשוב, להסתגל לעולם המשתנה מול העיניים.

אבל אני רוצה להיות חזק יותר. לא עלה נידף ברוח.

ובנושא אחר לחלוטין.

אני לא נלחץ. שאנפה לילית מתכנן ללמוד בחוץ לארץ. 

אבל אדבר על זה. בהמשך.