אוי כמות המילים שיש לי להגיד היא עצומה.

אני לא יודע אם לסנן רגשות או לא. כי הוא פשוט לא מרגיש את זה. ואם אכתוב רגשות זה ירחיק אותו.

את הבחור שלמעשה כבר הרחיק את עצמו ואני לא יודע אם אני נמנע מלכתוב לו או מתכוון לכתוב לו.

לא יודע גם איזה חלק ממני רוצה אותו. האם להיות ידיד שלו זה יהיה טוב ונחמד?

לא יודע. אני כל כך נהנה מהגוף שלו. מהקשות והרכות. מהחום מהזיעה מהשיער. מאיך שהוא מתענג. מכמה שטעים ללקק אותו. כל כך רוצה לעשות לו טוב.

שזו הבעיה. אני שוכח אותי נראה לי אולי. אני בתקופה שאני לא מוצא את התחביבים שלי. מתקשה למצוא מוטיבציה ללימודים שלי או לאכול כמו שצריך או לעבודה.

הוא כל כך סגור על עצמו. הוא בטוח בעצמו. יש לו כיוונים וידיעות הולך ללמוד בחול תואר שני. איזה גב גבר. וזה שאפשר להתאבק איתו. ולעשות לו מסג'ים אין זה הורג אותי.

היום בדיוטי פרי פשוט פחדתי לעבור בבשמים ולהריח את הבושם שלו.

ואני רוצה להגיד לו את כל הדברים האלו.

ואני רוצה שהוא יחזור אליי בריצה ובלה בלה בלה וסרט הוליוודי. והוליווד תישאר באמריקה.

מהרגע ששכבנו נכנסתי לסרטים. אוף.

רגע את כל זה אני אומר בכלל בגלל שאני מניח שאני הברחתי אותו ונדלקתי עליו יותר מדי. לא הצלחתי לרסן את עצמי.

ואולי זה הוא. לגמרי הוא ולא קשור אליי.

אבל אולי זה אני.

אולי אם לא הייתי מתפתה. עדיין היה לי זמן. והשבוע הזה שהוא היה בצפון כל מה שיכולתי לעשות היה לשכב במיטה ולדמיין.

אוף אני רוצה לכתוב לו הכל. אני רוצה שהוא יקרא הכל. אני רוצה שהוא ידע הכל וירגיש הכל.

אבל זה אני.

זה רק אני.

שמעתי היום את שיר הנושא של דוסון קריק.

מרגש.

יאללה. לשתות לאכול לישון?

אנפה לילית. אנפה לילית!