בֵּין הַחַיִּים לְמָוֶת.

עוד מעט נגמרת השנה המופלאה הזאת,

שבעצם לא השתנתי בה, לא לטובה ולא לרעה,

די נשארתי כמו שהייתי שנה שעברה, החברוות השתנו,

האנשים שבאמת קרובים אליי השתנו.

הביישנות נשארה, הנעליים נשארו,

לא יודעת למה אבל הנעליים שלי פשוט מבטאות אותי,

הנעליים הלבנות עם הציורים הזוהרים מגרמניה, מבטאות את הימים שבהם אני שמחה.

הוואנס שלי, מבטאות את הימים שבהם אני זאת אני, עצמי, עם המוזיקה שלי והאישיות שלי.

האולסטאר השחורות, מבטאות ימים שאני רגילה.

הסנדלים האדומים מבטאים אצלי תשוקה, ואהבה.

וכל שאר הנעליים, לא מבטאות אצלי כלום.

המחברוות שלי תמיד בכתב שונה, בצעי עטים שונים,

בציורים שונים, במדבקות שונות בתמונות שונות,

בשורות של שירים שורות שונות, שירים שונים, דברים שונים ותחושות שונות.

אני לא אוהבת את הימים האחרונים, תחושה של דיכאון, ואיןם לי ממה להיות בדיכאון זאת פשוט תחושה כזאת.

זה דבילי אני יודעת.

רק השיר הזה משמח אותי, עושה לי חשק לזוז ולצאת לבלות.

נמאס לי .