בֵּין הַחַיִּים לְמָוֶת.

מכירים את זה ששנייה אחת הכי טוב לכם בעולם ושנייה אחרי זה הכי רע לכם ?

מכירים את זה שאתם שואלים את עצמכם מה חסר לכם ? ואתם מגלים שכלום,

אבל עדיין עצובים.

מכירים את זה שאתם עצובים בלי סיבה.

מכירים את זה שפשוט בא לכם לישון כמה שנים עד שהחיים יסתדרו ?

מכירים את זה שפשוט בא לכם לבכות אבל זה לא יוצא ?

מכירים את זה שאתם עצובים בלי סיבה ?

אני מכירה את זה , זה כבר מאתמול ככה, הכל היה בסדר,

עד שפתאום זה נחת עליי כמו מן משב רוח כזה ונהייתי עצובה,

רציתי לבכוות אבל לא יצא,

ושאלת את עצמי מה רע לי מה רע ?

והלב אומר שרע אבל המוח אומר שהכל בסדר החיים שלך מושלמים.

את לא צריכה שום דבר יותר ואת לא צריכה שום דבר פחות.

אין אחד כזה בעולם שאני יפנה אליו ושהוא יקשיב לי.

אפילו להורים שלי יש בעיות יותר חשובות ממני.

לחברות שלי יש עוד חברות מה הן צריכות אותי ?

אלה בכלל כבר לא בקשר איתי יש להם אנשים חדשים בחיים.

אבל הם לא הסגנון שלי.

וכן בגיל ההתבגרות אנשים משתנים ולא לטובה .

הם הופכים ליצורים הכי גועליים על פני האדמה ליצורים שיכולים להבטיח משהו חשוב ולשכוח כעבור שניה.

הם יכולים לירוק לכם בפרצוף ולא בצורת מטאפורה.

הם יצור הנתעב ביותר שהעולם ידע.

" תחת למעלה גבוה אל על ,

אסאמאס פה אסאמאס שם-

תביא לי פופקורן הסרט מתחיל,

כפרה בואי תמלאי לי אקריל "

תתבגרו כבר זה מה שאומר גיל ההתבגרות

כולם פה מתנהגים כמו ילדים קטנים, בכל הארץ הזאתי.

אני שונאת את ישראל הלוואי והייתי גרה ברוסיה או באוקראינה או איפה שהייתי אמורה לגור,

בקנדה.

אני כל כך הולכת לקחת תדברים שלי ולעוף מפה בעתיד,

ולירוק לארץ המסריחה הזאת בפרצוף.