ריק בחוץ

ריק בפנים

ריק בראש

ריק ברחוב

מוזיקה דכאונית לא מעציבה אותי,

יכולה גם לשמח אותי אם היא מספיק טובה.

גם חורף לא,

למרות שככל הנראה אני ילדת קיץ.

בשעה זו התחזית מראה כי לילה לבן צפוי על כוחותינו.

אני מקווה שהוא לא מכריז על תחילתה של סידרת לילות הדומים לו,

כשאני באמת צריכה לישון אני מאבדת את היכולת לעשות את זה.

נשכבת תחת השמיכה, שוקעת במיטה. ניסיון הרפייה? לא תמיד עובד.

מתהפכת קצת מצד לצד. בטן גב מה שנקרא.

עם מוזיקה, בלי. חזקה יותר, שלווה יותר. אפילו יצא לי להכין לעצמי רשימת השמעה שלמה שכולה נועדה ללילה. הרגע האהוב עליי בשמיעת מוזיקה בלילה הוא הרגע שאני טובעת בתוכה עד שאיני שומעת אותה, ואז היא צצה מחדש באוזניי.

פוקחת עיניים נואשות, נשיפה ארוכה של יאוש.

פשוט לא מרגישה עייפות.

אני מקנאה באלה שכל מה שהם צריכים זה לעצום עיניים.

התחלתי לסדר ספרים.

היו לי תקופות של שינה טובה, אבל הן שוב עזבו אותי.

כל השיגרה שבניתי לעצמי לפני השינה כבר לא עוזרת, כי גם עייפות שאני ארגיש היא לא עייפות חזקה מספיק. לא בשבילי.

אולי אני מוותרת מהר מידי.

לפעמים אני מרגישה שאני צריכה להישאר ערה ללילה עם העייפות הזו שנגררת, שהיא מחוסר שינה נטו, לספוג את איכויות הלילה ולהעביר אותן ליום שיבוא אחריו.

מצבי נע משמחה למצב ביניים. כל העבודה העצמית הביאה לתוצאות, יוצרת לעצמי את האדם שאני רוצה.

מובן שמידי פעם יש נפילות, לרוב ללא סיבה ברורה. בעיקר עייפות נפשית, הרצון לחופש ובריחה.

לאחר כמה שעות של בחילה אני מתאוששת.

הכל שווה את שכרות השמחה שיש בי.

אפשר להכריז על השנה הזו כעל שנת התפתחות ועם תוצאות.

אני מתגעגעת.