להלביש את השמיכה ולהשכיב אותה לישון. לכסות אותה ולשבת לידה עד שתירדם.

19/09/07

הוא ישב שם, בידיים שלובות, נראה קצת נבוך. ממש מולי, עם עיניים כחולות ומבט מסקרן. הוא הניח ראשו על החלון והביט. שנינו שמנו לב לילדה היפהפייה שצחקה ורצה. היה לה שיער ארוך ויפה, מתולתל. עיניה היו כחולות, אם אינני טועה. חיוך עלה על פניו. גם אני ישבתי שם עם מבט מאוהב. הוא ודאי הרגיש כאילו הייתה נכדתו. היה לי מן דחף כזה לקום ולחבק אותו. הייתי רוצה שהוא יהיה הסבא שלי. הסבא השני שכמעט אף פעם לא היה לי. הוא נפטר כשהייתי בת 6 בערך.

הייתי רוצה לשבת איתו ושהוא יביא לי קצת מחכמת החיים שלו. הוא נראה אדם מאוד חכם, בעל הערכה עצמית נמוכה. ראו את זה לפי הישיבה שלו, לפי שפת הגוף. רציתי להגיד לו שלא ירגיש ככה, שהעיניים שלו יפות ושהוא נראה מאוד נחמד. אבל לא יכולתי. לא יכולתי כי לא הכרתי אותו. חבל שככה מתנהל העולם. אני יודעת שאם הייתי מתחילה לדבר איתו, זה היה נראה מוזר. כ"כ הרבה מחסומים. בטח בצעירותו הוא היה יפהפה.

היום יש אזכרה לסבא. כן, יש אזכרה כמה פעמים בשנה.. הפעם זה בגלל יום כיפור. כל פעם מחדש זה עושה לי רע.

כל כך חבל, סבא, שלא זכיתי להכיר אותך טוב יותר.

היום.

עוד חודש פחות יום אנחנו נוסעים לפולין, במשלחת של ביה"ס. כבר התחלנו לעבוד על הריקוד. אני כ"כ יודעת שאני אמות מפחד ואבכה באמצע, ואז אני ארעד מהתרגשות ויהיו מלא פאדיחות.

בכל מקרה, אני ממש פוחדת לאבד שם שפיות. על מי אני אבכה? מי יהיה שם כשאני אצטרך כתף?

פעם התחרטתי על זה שאני בבית ספר אחר, גם בגלל המסע לפולין. היום אני כבר לא מתחרטת. אני יודעת שאם הייתי נוסעת עם החברים הכל כך לא אמיתיים שלי, היו יותר צחוקים מדמעות, והייתי שוכחת בשביל מה באמת אני שם. אני גם ככה לא כ"כ בטוחה על מי הייתי בוכה מבין "האמיתיים". בקיצור, המצב לא משהו. גם אם עכשיו אני מכירה אנשים טוב יותר, הם לא איתי בקבוצה. שתי החברות הכי טובות שלי לא איתי בקבוצה. במסע עצמו אני לא יודעת מה אני אעשה, אבל בחדר אני יודעת שיהיה טוב, כי יש לי את טלטול המדהימה שלי. אני יודעת שנהיה שם אחת בשביל השנייה, לפחות בחדר. במסע עצמו כל אחד יחפש את הפינה שלו, ואז זה כבר יהיה מסובך יותר.

אני אקח איתי יומן ואכתוב בו את כל המסע. אולי אני אעלה את זה לבלוג.

אני מקווה שיהיה בסדר, שאני לא אחזור הבייתה ואסתגר בחדר שבועות.

עליו.

טוב, הקטע הבא- אם לא סיפרתי לך על זה, כנראה שאת/ה לא צריך/ה לדעת על מי מדובר. בבקשה לא לשאול שאלות. (אתה יודע שדיברתי אליך כרגע.)

הוא כזה מדהים. אני אוהבת את הזיפים שלו, את השיער המתולתל שלו, את הידיים השריריות. אני אוהבת את השנינות ואת הציניות שלו, ואת העובדה שהוא מצליח לסקרן אותי. החיבוק שלו כ"כ... אני מרגישה מוגנת כשהוא מחבק אותי, כשהוא נועץ את האצבעות שלו בגב שלי, בחוזקה גברית כזו. בלי להכאיב. מ-1 עד 10, הוא רצה לראות אותי 11- באותו רגע הוא סיבך את עצמו; זה אומר שהוא היה מוכן לעשות הכל כדי שניפגש. הוא לא איכזב.

מצד אחד הוא גבר מאוד טיפוסי ("אוהב את השמלות שלך" עלק.), אבל מצד שני הוא גם נורא אמיתי כזה. בדרך שלו. לא רומנטיקן, לא תמיד אומר את מה שאני רוצה לשמוע- אבל אמיתי. הוא עוד ילמד מה אסור להגיד לי בחיים, ומה רצוי להגיד מדי פעם.

על הזיפים שלו כבר כתבתי? הם כ"כ יפים. הוא גבר. והידיים האלה... אין ספק שהוא עבר את המבחן בענק. הוא אפילו שר. חחחחח... הוא זכר ששרנו ביחד באוטובוס את "יקירתי, יקירתי, חמקתי מבין זרועתייך... שלושה שבועות...."

כשאמרתי לו שעברתי את אודישן השירה לפולין, הוא אמר שהוא זוכר שאני שרה יפה. אני אוהבת אנשים ששמים לב לדברים הקטנים וזוכרים אותם. זה כמו שאני אגיד סתם משו' שממש בא לי שיהיה לי, ואחרי המון זמן מישהו יזכור את זה ויביא לי ליום הולדת. לכל דבר קטן יש משמעות.

הכל מעורפל כזה, לא ברור. עוד לא החלטתי אם אני אוהבת את זה או לא. בסה"כ החיים שלי נורא מתוכננים. נדיר למצוא אצלי משהו לא צפוי, משומקום. גם אם אני רוצה להיות ספונטנית, הלו"ז שלי לא מאפשר לי, ואם משהו מעורפל ולא ברור- זה בכלל מוזר! אולי לא בחרתי את המילים הנכונות. זה מן חוסר ודאות כזה.

החלטתי. אני אוהבת את זה.

אני לא אברר יותר שום דבר. למרות שאני שונאת את השורש ז.ר.מ.- אני אזרום.

חבל שלא תהיה איתי שם. בפולין. הייתי רוצה לשים עליך את הראש ולבכות, ושתהיה שם רק כדי לחבק. בלי להגיד "יהיה בסדר."

תגרום לי לאהוב אותך ותהיה שם כדי לאהוב אותי.

יהיה בסדר?

-זו שהולכת יחפה.-