להלביש את השמיכה ולהשכיב אותה לישון. לכסות אותה ולשבת לידה עד שתירדם.

היינו שם משעה 22:30.

היא שכבה שם, מחוסרת הכרה. העיניים עצומות והפה פתוח, בלי השיניים. נושמת מכשירים. לחץ דם 50 על 20, גם הדופק נמוך, הבטן בקושי זזה בכל נשימה. העגילים עוד היו עליה, השיער עוד לא הספיק להלבין מאז הצביעה האחרונה. היא הייתה יפה ומזעזעת.

הידיים שלה היו קפואות, גם הרגליים. רק אם הייתם מכניסים את היד מתחת לגב, הייתם מרגישים חום אמיתי. החזקתי לה את היד, מנסה לחמם ולא מצליחה. מה הולך פה?! למה היא לא מחייכת אליי? למה היא לא זזה, פוקחת עיניים, משהו?!

מה, אולי היא ישנה, מה כולכם כ"כ לחוצים? תנו לה לנוח, זה בסדר. אני אשאר פה לחמם לה את היד ולעשות לה מסאז' ברגליים. ברור שאני לא אוריד ממנה את העיניים, תראו איזו יפה היא...

מה, למה להפרד ממנה? היא כולה ישנה, מה הפאקינג קטע?! למה היא כ"כ שלווה ואתם כ"כ לחוצים?! שום "להפרד", תכף היא תתעורר ואני אאכיל אותה והכול יהיה בסדר.

כשעליתי למעלה, ידעתי שהתמונה הזאת של כולם ביחד לא עושה לי טוב.

"זהו."

"מה זהו?! אפשר להכנס?"

"לא, עדיין לא."

במוניטור קו ישר, הדופק ירד מ-55 ל-00. הבטן כבר לא זזה, אפילו לא קצת. באמת שהסתכלתי טוב, אני נשבעת. רק אז קלטתי כמה רזה היא, כמה היא ירדה במשקל.

שוב מחזיקה לה את היד, שוב מלטפת לה את הפנים, שוב בוכה ולא מפסיקה. הגב עדיין חם, הדם הפסיק לזרום, הציפורניים לבנות והפנים צהובות. הפה נשאר פתוח, הלסתות ננעלו ואי אפשר היה לסגור.

דודה שלי בכתה, "אמא, אני אוהבת אותך. טיפלנו בך יפה, אין יותר דיאליזה, אין יותר ניתוחים..." , ותוך כדי הורידה לה את העגילים.

וואי! מה נסגר אתכם?! אתם לא מבינים שיש איש קטן בתוך המחשב הזה... נו... מוניטור, איש קטן שסתם מנסה להלחיץ אתכם?! משתעשע. בא לו קו ישר. מה אכפת לכם?! מחשב שלכם? לא.

אגב, סבתא, מסכה יפה. מאיפה?

כולם זירזו אותי. "יאללה מתוקה, תפרדי ממנה ונצא מהחדר", ואני עוד מחזיקה לה את היד ובודקת שוב אם הבטן באמת לא זזה. לא. אפילו לא קצת. רק שתקתי וראיתי אותה נחה. כ"כ יפה, עד הרגע האחרון.

נישקתי כמה שיותר פעמים, ליטפתי, החזקתי חזק, הרחתי את הריח שלה... ויצאתי. מאז נכנסתי ויצאתי עוד 6 פעמים לפחות. זהו. מעכשיו התמונה היחידה שתעלה לי בראש כשאני אחשוב על סבתא היא הפנים הצהובות שלה עם הפה הפתוח, והציפורניים הלבנות, ומנגד את הפנים המחייכות שלה כשהלכתי לבקר אותה לפני כמה שבועות והאכלתי אותה.

איך זה יכול להיות?! איך זה יכול להיות שלפני כמה שבועות עמדתי לידה בדיוק באותה תנוחה, החזקת לה את היד והצלחתי לחמם אותה, והיא שכבה שם וחייכה אליי?

איך זה יכול להיות שלפני כמה שבועות היא קראה לי "עדידי, עדידי", ועכשיו היא לא מודעת בכלל לעובדה שאני פה?

אין מצב. זה לא יכול להיות. זה לא הגיוני. נו, זה לא הגיוני מבחינת........... אין מצב.

אף אחד כבר לא שם, רק היא בתוך שק כחול כזה.

דווקא יפה, סבתא. וואי איזה מגניב! זה גם עם ריצ'רץ'''! אולי עכשיו תתחממי קצת. זה נוח? אפשר לזוז בפנים? יש פתח שדרכו אוכל להכניס את הידיים ולעשות לך מסאז' כשתרצי?

תנוחי סבתא, סבא חיכה לך 10 שנים, כבר נמאס לו. הוא התגעגע אלייך נורא.

עכשיו התור שלנו להתגעגע.

-זו שהולכת יחפה.-