כבר עבר לא מעט זמן מאז שכתבתי פה...
שנתיים בערך.
כנראה שלא היה צורך, כנראה שהסתדרתי לבד, הצבא שינה אותי ופשוט כבר מזמן לא כתבתי..
היום אני פשוט מרגישה אבודה, סיימתי ספר טוב "דיבה" חנה גולדברג, כנראה שזה נתן לי את ההשראה...
אני מאמינה שאף אחד כבר לא פה, לפחות אני מקווה, זה מן צורך לפרוק, אבל בלי צורך שאנשים שאני מכירה ישמעו, בטח הרבה אנשים פה יבינו.
כל כך השתנתי, אני כבר שנה וחצי בצבא, אני כבר לא מכירה את עצמי.
כל כך רע לי ואני לא יודעת מאיפה להתחיל כי הלוואי והייתי יודעת ממה זה נובע.
כנראה שהוא אשם בהרבה דברים, אנחנו ביחד כבר 8 חודשים וחצי ובזמן האחרון אנחנו קורסים.
פעם היינו בגדוד ביחד אבל מסיבות לא סיבות אני בבית בר"מ 2 והוא עושה 11/3 מה שאומר שאנחנו בקושי רואים אחד את השני.
אבא שלו חולה וזה משפיע, הוא צריך להשתחרר וזה משפיע, אני חולה וזה משפיע ובסך הכל הכל משפיע.
זה פשוט כבר לא זה, אבל איך לומדים להודות בזה?
איך לומדים לשחרר?
אני חושבת שאני פשוט לא יודעת איך זה להיות לבד הפעם האחרונה שהייתי לבד הייתה לפני כמעט שנתיים ואני כל כך מפחדת לחזור למצב הזה מהחשש שאני לא ידע איך להתמודד עם זה.
יום ראשון יש לאחי בר מצווה והוא בא, אני מאוד מחכה לזה,
חלק ממני מקווה שהכל יהיה כל כך טוב שאני יפסיק להיות כל כך מיואשת מאיתנו וחלק ממני מקווה שאני יאזור את האומץ ואבקש ממנו הפסקה.
כי זה באמת מה שאני צריכה.
אני צריכה לדעת איך זה לבד, אני צריכה להתגעגע אליו, אני צריכה להצטער על ההפסקה ההיא.
ואם כל זה לא יקרה אני יבין שאני באמת לא צריכה להיות איתו.
הבעיה היא שאין לי את האומץ ואין לי את הכוחות.
אני לא מסוגלת לחשוב על זה שהוא לא יהיה בראשון אבל מצד שני חלק ממני רוצה רק לבד.
אני מקווה שזה משבר זמני משהו שצריך עוד שבוע שבועיים ויעבור, אבל זה מכרסם בי כבר כל כך הרבה זמן שזה לא נראה ככה.
אני בודדה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
