כל רגע עכשיו הוא יקום ויגיד שזה נגמר,
אני יודעת, ידעתי כבר אתמול.
אתמול היה לילה כל כך נוראי,
כבר הרבה זמן אנחנו לא מסתדרים, הכל לא כמו פעם, אנחנו רבים בלי סוף וזה מייאש אותו,
גם אותי.
אתמול כנראה היה כבר הקש ששבר את גב הגמל.
זה היה עוד סופ"ש, סה"כ הוא היה בסדר,
הוא ממש השתדל, חשב על הכל, מה נעשה, מתי, מה צריך, הכל לפרטי פרטים, ממש מקסים.
הכל הלך טוב עד לערב שישי,
משם הכל התחיל להתפקשש, רבנו על שטויות, הוא קצת אשם, אני קצת אשמה, בעיקר שנינו.
השלמנו ורבנו ועוד קצת רבנו ועוד קצת השלמנו.
אתמול בלילה הלכנו למסעדה, הייתה ארוחה חלומית,
בסוף יצאנו משם בריב על דבר כל כך טיפשי שאין אפילו למה לפרט עליו.
חזרנו הביתה בפנים זעופות,
אף אחד לא דיבר,
נכנסנו למיטה קודרים, זה כבר לילה שני ברצף,
וזה הלילה האחרון שלי איתו כי מחר הוא חוזר לצבא.
הוא התהפך לישון וביקשתי ממנו שלא, שחייבים לדבר, שזה כואב.
הוא אמר שזה לא עובד, שאנחנו אוהבים אחד את השני אבל לא מסתדרים,
שני אנשים שונים מידי ועקשנים מידי.
שאלתי אם הוא רוצה להיפרד, הוא לא ידע מה לענות.
ככה המשיך לו הלילה אל תוך השעות הקטנות של הלילה,
המון דמעות,
דיבורים חסרי משמעות,
שכנועים זולים
והרבה אי וודאות.
הלכנו לישון מחובקים, כי אנחנו לא יודעים אחרת.
באותו רגע רציתי שהוא יחבק אותי כל כך חזק ומנגד רציתי רק שילך משם.
הוא עדיין במיטה שלי,
מתהפך לו מצד לצד,
כנראה הוא לא ישן טוב בלילה הזה,
כמוני.
אני חושבת שאני יודעת מה הוא יגיד שהוא יקום.
אני מקווה שאני טועה.
אני לא רוצה לאבד אותו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
