broken thoughts

דברים שלמדתי בצבא:

כאבים של מיגרנה.

אני הרבה יותר שובבה ממה שחשבתי.

כשעצוב לך ואת לא פנויה נפשית לאושר.

אפשר לבכות מלא ,כמעט ללא הפסקה..

אפשר להתרגל גם לדברים נוראיים.

הדרך היחידה לשרוד לפעמיים זה להישען על אחרים.

לא. לא עובדת טוב במסגרת צפופה ולוחצת שמכתיבה את הסדר יום.

לנקות אסלות.

לכבס.

שאני לא יודעת לדאוג לעצמי מבחינה בריאותית.

שאפשר רק להימשך פיזית למישהו.

לאהוב.

להבין שהדבר שהכי ישמח אותך עכשיו זה לראות את בן אדם מסויים מולך.

להישען על אנשים.

לא להפקיר נשק.

לארגן תיק לחודש בחמש דקות.

להיות כמעט חודש מחוץ לבית.

להכין אוכל במיקרו.

להתעצבן.

ללמוד שלפעמים אם משהו מפריע צריך לדבר על זה.

להתמסר .

להתרגל לראות אנשים לובשים תמיד את אותו הדבר.

לאהוב פירכיות.

להפעיל מכ"מ.

תמיד יהיה קשה,גם כאת חושבת שהתגברת.

אני טובה בלהיות במצב לחץ,לא בלהתכונן עליו.

הרגעים הטובים שלי בצבא בשנה הזאת:

הנופש המבצעי כולו.

כמעט כל הלילות שלי במרפאה.

חיסול ראשון של או'

ערב במרפאה עם א',יוליה והחובש.

שההורים באו עם אחותי לבקר.

ערב עם דו' וסל'

בעמוד ענן, ההתנדבות בדרום, במרכז ובצפון.

קבלת הסיכה לעומתה בים.

מדס יום לפני בית אחרי סגירה של 18

מדורה בל"ג

אם עם ישראל מבקש להיות עם מוסרי, ולא צל חרדות לעצמו, ולא עם יוהרה – הרי שמוטלת עליו משימת החיים ללמוד משואה לשואה, לגדול מרצח לרצח, להתקומם מאפליה לאפליה. כי במקום שבו שרפו בעלי חיים שרפו בני אדם. ובמקום שבו שרפו בני אדם שרפו בעלי חיים". 

http://judaism.walla.co.il/item/2802612

כל כך הרבה מוות וכאב.

ממתי אידיאולוגיה נהייתה יותר חשובה מאנושיות?

אני חושבת שטבעונות היא הדרך הנכונה לחיות. הדרך הצודקת,וכל השאר טועות.

אני צימחונית כבר תשע שנים, וקשה לי לעשות את הקפיצה.

אני משקרת ועצמי ובוחרת בדרך הקלה.

מוותרת על ביצים,ומוותרת על חלב, חוטאת בגבינה.

עדיין יש בעיות שינה..עדיין יש סיוטים. מתחילה לתהות אם זה באמת בגלל צוק איתן.

או פשוט משהו קיים, שצריכה ללמוד להסתדר איתו.

אני חושבת שמה שלקחתי מ12 שנות לימוד, חוץ מחברות,תעודת בגרות וחוויות, זה אדישות.

או שאפשר להאשים בזה את ההתבגרות.

פעם הייתי ככ סקנית לגבי העולם, והיום אני כל כך אדישה לגבי הדברים שאינ לא יודעת, הם לא גורמים לי להתרגשות ולשמחה של גילוי.

תפקיד חדש בהתבגרות- להתלהב.

הרצאה מרתקץ :  http://www.ted.com/talks/sugata_mitra_build_a_school_in_the_cloud

לחיי החינוך

קל לפתח אדישות לגבי כל הרוע שיש מסביבינו.

תאום שנרצח בדרך לבסיס.

חיות שנשחטות כל יום בשביל בלוטות הטעם.

מדינות שבדרך לדיקטטורה שצועקות לעזרה.

גברים שרוצחים ואונסים נשים.

אפשר באמת לחיות מבלי להיות באדישות?

מאבדת את ה'.

בתמימות של ילדה, עוד סירבתי להאמין שאין אף אחד, שהם פשוט כאוס אחד.

אבל ככול שאת גודלת ,(מפתיע אותי שאצל אחרים זה אחרת) את מבינה שאין,שזאת אשלייה של אנשים

אולי חלשים,אולי קוסמיים, אני לא יודעת.

אבל הוא לא שם.

ואיך אני יודעת את זה. פשוט. "אם יש ה' הוא יצטרך להתחנן לסליחתי", נכתב במחנה ריכוז מאוטהאוזן,אוסטרליה.

פשוט.

ויש עוד משפט,"אם יש ה', כנראה שלא אכפת לו יותר מידי מאיתנו"..

""אם יש ה' כנראה שהוא אכזרי בצורה בלתי תאמן".

אני לא מבינה אנשים שמאמינים, זה נחמד להאמין במשהו.

מבינה את הצורך. לא מבינה איך הם עושים את זה.

מי אמר שיש ה'? צורת חינוך? הרי חייבת להיות לזה התחלה, מישהו שראה,חשב,גילה..

אז מי היה הראשון?מי היו הראשונים? ולמה שנאמין להם?

ויש גם טוב בעולם, אבל אני לא רואה איך זה קשור לייצור מסויים שקיים.

תתפללי ותראי מה קורה.

זה מה שידיד שלי אמר לי, מה זה יעצוז אם אני יתפלל אם אני לא מאמינה שיש מישהו ששומע?

כמו "הסוד" .שגם בוא אני לא מאמינה.

הלוואי שהייתי יכולה לדבר עם מישהו מאמין,בלי שהוא יתעצבן או יתן לי תשובות של תחושה או הרגשה.

כי אם ה' נותן לך תחושה שהוא שם, זה אומר שלי הוא לא נותן?

כי זה נפלא להאמין שיש משהו יותר גדול מאיתנו. נחמד.אך לצערי לא אמיתי.