broken thoughts

יש פעמיים ביום שאת קצת נשברת.

ואת מרגישה רע עם זה, כי לכולן קשה וחלק סגרו כבר ארבע שבתות..ובכללי קצת מחזיקים ממך כמישהי חזקה שיכולה להתמודד עם מצבי לחץ,גם כשהם עם נשק ומנסים לחדור לך לבסיס.

אבל כשאת לבד בחדר,במיטה שלך בצבא,והצבע אדום מעיר אותך כל כמה שעות,זה נמאס.את תמיד בהיכון לרוץ בחזרה ולתפעל את האירוע הבא.כבר יותר משבוע וכצ יום נקראת לחמל מסיבה זו או אחרת.תמיד בהיכון לפחע או ליירוט או חס וחלילה נפילה..ושרק לא יהיה לך פצוע..

ועם הבחור החדש הולך טוב...הולך ממש טוב,הןא מפנק חמוד ודואג כמו שאף פעם לא היה לי.ואנחנו מדברים כל יום למרות שהוא בבית ואני סוגרת ונמצאת כאילו במציאות אחרת הוא מקשיב ותומך..ואני מחכה לשיחות איתו.טבל אז פתאום ברגעי העצבות האלה אני חושבת על האקס.ולא בגלל מי שהוא היה.אלה בגלל איך שהוא גרם לי להרגיש..אולי קצת התמכרתי.כי כשהייתי איתו הירגשתי כל כך נוכחת שבאמת לא היה שום דבר בעולם מלבדנו,והרגשתי הכי בטוחה.אז לפעמיים,ורק ברגעים קשים זה צובט.ולדבר על הבית, אבל רק מרחוק.כאילו הוא לא כאן, רק במרחק של שלוש שעות קצרות עם תיק גב,איפה שלא מפציצים ולא יורים ושם יש שקט.

כי מרגיש המון זמן וכל יום עובר לאיטו,וכיף עם הבנות.ככ כיף איתן.צוחקות.מתנהגות כאילו אנחנו לא במלחמה,צוחקות על המצב,מנהלות לפעמיים שיחות קשות על פוליטיקה ומנסות לשכוח מהר.מתחברות עם החדר אוכלות מלא שטויות ולראות טנק או נגמש זה כבר ברגיל שלנו.וכשהטלפון מתריע על צבע אדום כל החדר לרגע משתתק שאומרים לו היכן הטיל פגע,ואז יש רגע של עצב וחוזרים לשגרה.