עברו כמה ימים מאז היינו ילדים,

שיחקנו בחולות, בנינו מגדלים,

חייכנו בבושה לפני כל נשיקה,

חיפשנו יד של אמא מחבקת ורכה.

המצאנו סיפורים, צבענו ציורים,

קיפצנו ורקדנו לקול צליל וניגונים.

עברו כמה ימים מאז היינו ילדים,

עכשיו אנו פורשים כנפיים ועפים.

אל עולם שונה, מוזר, בו הכל חדש וזר.

עולם של זמן אחר, הכל מהר, מהר.

כמעט בלי הגנה, חשופים לסכנה,

הולכים אל עבר העתיד,

בציפייה ואהבה.

אומרים לנו שיש לנו שנה של עבודה, שאנחנו עוד לא צריכים להרגיש את הסוף ולהספיד את הלימודים והתיכון.

איך אפשר כשכבר בספטמבר עיצבתי כריכה לספר מחזור, נבחרתי לועדת מסיבות הסיום וכבר התחלנו לדבר על הטיול לאילת?

מרגישים את הסוף.

סוף סוף.