~העולם מעבר לשערי הזהב~

נכון, לא כתבתי על זה פוסט.

וגם לא דיברתי על זה יותר מדיי. גם כשדיברתי אף אחד לא הבין אותי.

תחילה ניסיתי לדבר, אחר כך התייאשתי כי אנשים צחקו לי ולא ממש הבינו מה הבעיה.

אבל היתי בדיכאון. דיכאון מאוד שקט שהיה עמוק בתוכי.

זה לא שלא חייכתי וגם לא התנהגתי כמו נערה בדיכאון. או שאולי בעצם רק קצת...

בכל מקרה, לצערי, אני לא יכולה לספר לכם את כל הסיבות האמיתיות שבגללן אני היתי בדיכאון. זאת אומרת חלק מזה הוא סוד שאני לא מסוגלת לגלות כרגע לאיש.

במהלך החופש הגדול, ובמיוחד במהלך חודשו האחרון בו התחיל לפקוד אותי הדיכאון, לא הצלחתי להתנתק.

חופש גדול היה תמיד מלווה במין התנתקות מהעולם. היתי עסוקה בלעשות דברים שאני אוהבת, היתי משתחררת מהכל... זה כלל גם ימים שלמים שפשוט בהיתי בטלויזיה וכשהלכתי לישון הרגשתי מאושרת לומרות שלא זכרתי שום דבר ממה שראיתי באותה טלויזיה... העברתי את הזמן והוא זחל כמנהגו של זמן בימים חסרי מעש. איכשהו החופש נראה ממש ארוך ולקראת סופו כל כך רציתי להתחיל את שנת הלימודים. היתי מסדרת את התיק ושוב מוציאה ממנו הכל ושוב מסדרת מחדש... היתי תמיד סוחבת "ערימת אבנים" ביום הראשון כי נורא רציתי כבר להתחיל לכתוב בכל המחברות החדשות.

הפעם זה ממש לא ככה. אני מניחה שזו העייפות שבאה לקראת כיתה י''ב.

פקדו אותי תחושות של חוסר אונים על כך שאני עומדת מול יציאה לחיים האמיתיים, זהו החופש הגדול האחרון שלי בתור תלמידה. התעורר בי פחד מזויע מהצבא ואני חיה בפחד תמידי מהצו הראשון שאמרו להגיע אליי בקרוב.

אני מרגישה שאני לא רוצה לקחת אחריות ולעשות החלטות גורליות, אני רוצה להיות ילדה נצחית ולעולם לא להתבגר... אני לא מוכנה להתבגר, לקבל את האני החדשה שצומחת מתוכי והורגת את ה"אני" הישנה, הילדה...

אני לא רוצה את הגוף הנשי החדש ואת הקול העמוק.. אני לא רוצה שגברים יסתכלו עליי, אני לא רוצה להתעסק עם החברה והנורמות החברתיות שמגדירות אותי כפסיכית.

בנוסף לכל אין לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים האלה שלי... אין לי רעיונות למקצועות.

הקטע החברתי שלי, הידע הסוציאלי שבני אדם זקוקים לו חסר אצלי. אין לי כל מגע עם בני המין השני והבעיה הגדולה יותר היא שאני מפחדת מהם. אני לא יכולה להיות בקרבת הרבה אנשים, אני בורחת בלי לשלוט בעצמי ומבלי לשים לב.

בימים קשים אני בורחת לדברים שכן משמחים אותי. קניתי 19 מחקים, כי מחקים מרגיעים אותי והיום ניצלתי את ההנחות המיוחדות שהוציא דויאנט-ארט לקראת תחילת הלימודים וקניתי לעצמי תיק ממש יפה לשנה החדשה, שתי חולצות שאני ממש אהבתי וג'קט סקסי. אני מקווה שההזמנה תגיע בשבוע הקרוב, אחרת אני מתאבדת.

סתם, אני לא עומדת להתאבד.

באמת שלא. בעיקר בזכות כל ההשקעה והאהבה בה גידלו אותי... לא בגלל שאני מפחדת מהמוות אלה בגלל שאני מפחדת מכאבה של משפחתי.

וכעקרון, החיים הם אחלה... לומרות שיש בהם המון אי וודעות ושינויים שהם הגורמים העיקריים לדיכאון וללחץ החזק שהיה לי בשבועות האחרונים.

אני נאחזת בשמחה החומרנית וכעקרון כל עוד המשפחה שלי לצידי והדברים שאני אוהבת וגורמים לי אושר נמצאים לידי (ואני תמיד יכולה לקחת אותם איתי), אני פוחדת מהשינויים הרבה פחות ויכולה להסתכל בלי פחד לתוך החשוכה של אי הוודעות הניצבת מולי.

יהיה מה שיהיה - הכל קורה לטובה.

אני לא מאמינה שסוף סוף הצלחתי להגיד את זה.

אולי השנה הזאת לא תיהיה טובה כמו קודמותיה, אבל בהחלט שווה לעבור אותה [במיוחד כי אין ברירה אחרת]. אני הולכת לבית הספר בבגדים חגיגיים ובראש מורם ומי יודע, אולי השנה תיהיה יותר טובה מכל קודמותיה...

אחרי הכל, זנה אחרונה בתיכון...

אני מניחה שזה רישמי עכשיו.

יצאתי מהדיכאון.