זה לא פשוט..אין לי ספק.
אני מכריחה את עצמי להפסיק לאהוב אותך, לעבור הלאה.
ממלא את היום שלי בכל מיני, רק להיות עסוקה ולהנות.
זה לחזור לארץ בתחושת ריקנות. אין לי מישהו שהוא הכי קרוב אלי.
זה היית אתה ושאני חושבת על זה עכשיו, לא תמיד זכרת הכל..
אני יודעת שאתה אהבת אותי וזה הספיק לי. זה האופי שלך.
ואז הגיע הטיול וכמה חשבתי על הקשר. ונופלים לי אסימונים.לאט לאט..
1.נתתי יותר מידי. אתה פחות.
2. פרגנתי בלי סוף וזה בא על חשבוני.
3. אני נזכרת בזה שאמרת שתעבור לגור עם חברים.
4. טסת עם חברים לטיול.
אתה כל כך בטוח באהבה ששכחת להשקיע בה קצת.
תמיד אמרת לי, תחשבי אחכ שיש לנו את כל החיים ביחד.
החיים שלנו זה עכשיו, תבין. עכשיו אנחנו חיים. אני כועסת עליך, קצת פגועה
וקצת נמאס לי. פתאום אני רואה שספגתי וחלאס. אני לא יודעת כמה טוב לי לבד,
אולי בגלל זה אני מדברת עם בנים, אבל אני צריכה אהבה.
וחלאס כבר להתאהב כל שנייה ולחשוב כזה קדימה.
אז שוב לא לחשוב וזה יגיע לבד?
חזרתי, וזה קשה.
אין איזה חברה ממש טובה, אין חבר. שאין חבר, זה חור בלב.
אני לא יודעת מה יהיה כשתחזור, אבל לא מגיע לך שאחזור אליך.
נכון שאני צריכה להתגבר אבל קשר כזה לא מתאים לי פשוט.
לקשר הבא אני אגיע פחות תלויה, אבל עם רצון להיות ביחד, כי ככה זה שאוהבים מישהו.
רוצים להיות קרובים אליו.
אה ותפסיק לעשות לי לייקים בפייסבוק. עברנו את גיל 3.
אז שכדיברנו בפלאיה, אמרת שאתה לא מכיר אותי.
תאמת, אני לא יודעת איזה אומץ היה לי לעשות שינוי כזה..
או שזה פשוט קרה.
ואני לא מצטערת לשנייה על מה שקרה עם ליאור.
נהנתי. הייתי צריכה את זה.
וכן, גם עם בן הייתי צריכה. ככה קצת כמו בדייטים של פעם. רק שהסוף שונה.
ומה שקרה עם השאר, באמת היה טוב.
אז אני מוציאה אותך מהראש שלי לאט לאט. זה לא פשוט אמנם,
אבל חייב לקרות.
שיהיה בהצלחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
