מאחורי הצלילים

"אני מצטער"

זה היה המשפט האחרון שהמנכ"ל שלי אמר, בסוף שיחה לא ארוכה במיוחד.

"אני מצטער שזה המקום שהגענו אליו" אמר וחילק לנו את המכתבים.

כן, גם אני הצטרפתי לסטטיסטיקה.

החברה נסגרת, וכולנו הולכים הביתה. ככה החליט הדירקטוריון.

המצב ממש קשה, מסתבר. קשה עד כדי כך, שהמשכורות האחרונות שלנו, ההבראה (כי סוף שנה) והכל, הולכים להיות משולמים מכיסם הפרטי של בעלי המניות.

למרות שיצא שידעתי על זה (במקרה ובטעות, עקב פליטת פה מטופשת של לקוחה) בערך חצי שעה לפני ההודעה הרשמית, ולמרות שאת ערמת המכתבים שהביא המנכ"ל לחדר הישיבות היה קשה לפספס, ולמרות שאני מודעת למצב השוק והכלכלה והכל, זה הלם.

נכון שרציתי לעזוב, כבר תקופה ארוכה שאני שוקלת להתחיל לחפש מקום עבודה חדש, אפילו היו כל מיני גישושים בכיוון עם כל מיני מקורבים. אבל בראש כבר דחיתי את זה לעוד שנה. קודם לסיים את הלימודים, להתחתן, לסגור 3 שנים, לקחת פיצויים יפים, לנסוע לטיול, ואז לחזור ולחפש עבודה חדשה, בשוק שאולי יתאושש.

להיות חלק מגל הפיטורים הנוכחי ממש לא היה חלק מהתוכניות שלי...

זה גם הרבה יותר מפחיד.

נכון, אני מקבלת פיצויים של שנתיים פלוס הבראה והכל לפי החוק והחוזה,ובמקרה הכי גרוע אני גם אוכל לחתום 3 חודשים, בהתחשב בעובדה שמעולם לא ניצלתי את זכותי לדמי אבטלה. ועדיין...

קושי גדול טמון בעובדה שאני לא יודעת לאן אני רוצה ללכת מכאן. אני (עדיין) לא יודעת "מה אני רוצה לעשות שאני אהיה גדולה"

אז אולי בכלל חבויה כאן הזדמנות? לגלות, לראות, לנסות. לחכות שתי דקות לפני שליחת קורות החיים, לחשוב רגע, להתלבט.

אבל מפחיד. מפחיד לחשוב על האפשרות שעוד חודש לא תהיה לי עבודה.

5 שנים אני עובדת רצוף. גם שהחלפתי עבודות לא היה לי ולו יום הפסקה ביניהן.

איך עושים את זה?

הדחף הראשוני, זה שמושפע מהכתבות הכלכליות, מהמינוס בבנק, מהלחץ של ההורים, הדחף הזה אומר לי להתחיל לפעול עכשיו ומיד. להפעיל את כל הקשרים, להציף את קורות החיים שלי לכל מקום אפשרי, ולקחת את כל מה שיוצע לי.

וסביר להניח שהדחף הזה יצליח. אני מוכשרת, בעלת יכולות מגוונות, ומאוד מאוד ורסטילית במקומות עבודה. אין לי טייטל מפוצץ שבא עם דרישות גבוהות. וכל הדברים האלו אומרים שישנה סבירות גבוהה שאני אמצא איזושהי עבודה שתכניס לי משכורת סבירה פלוס מינוס.

אבל הלב, ואפילו השכל הישר, מוחים כנגד פעולה אימופלסיבית כזו. כי זה מה שעשיתי בכל הפעמים הקודמות. וזה לא עובד או לפחות עובד באופן חלקי בלבד. אני כבר ילדה גדולה (אה, כן, הייתה לי יומולדת לא מזמן, מזל טוב לי), ואולי הגיע הזמן להתחיל לפתח "קריירה". מן מילה גדולה ומפחידה שכזו. למצוא מקום שלא רק ייתן לי כסף בסוף החודש אלא גם מטרה ורצון לקום בבוקר. לא רק עבודה, אלא מקום עבודה.

ההתלבטות הזאת חשובה לי. רק שאני לא בטוחה שיש לי את הזמן או את הכסף להתמודד איתה.