מאחורי הצלילים

השנה היא 1996. אני בת 14. יצחק רבין נרצח לפני חצי שנה. הבחירות בין ביבי ופרס עוד חודשיים בערך. בינתיים, עד אז, אני מעבירה את הזמן בתליית שלטים וחלוקת סטיקרים בצמתים סואנים. מחליפה צעקות עם נהגים מזדמנים. אני בטוחה שפרס ינצח, ובאמת מאמינה שהשלום עוד שנייה מגיע.

היה פיגוע אתמול, קו 18 בירושלים, שוב. אבל פורים היום, ויש חופש. אני מסתובבת בעיר עם חברות, מחפשת שמלה לחתונה של אחי שתהיה באפריל. נדמה לי שמצאתי משהו, אז אני מבקשת שישמרו לי בצד ומחליטה לחזור לשם עם אמא אחרי הצהריים.

בבית אני מספרת לה בהתלהבות שזו שמלה ממש יפה, סגולה כזו, ואפילו לא נורא יקרה. אני רואה שהיא עייפה, ומודאגת ואני יודעת שקשה לה עם ההסתובבויות שלי בתקופה האחרונה. אמנם יחסית בטוח פה, אבל בכל זאת. גם הרבה פעמים אין לי ברירה ואני חייבת לתפוס טרמפים בחלק מהדרך, כי פשוט אין אוטובוסים. ולא שאוטובוסים זאת כזאת אופציה בטוחה בימינו. בכל מקרה, היא נדבקת (בערך) בהתלהבות שלי, ומסכימה שניסע לשם שוב. היא רק אומרת שנתקשר לאבא לפני, שידע לאסוף אותנו כשהוא חוזר מהעבודה. היא מתקשרת אליו, והמשפט השני שלה הוא "היה עוד פיגוע?".

אני כבר מדליקה את הטלוויזיה באופן אוטומטי. מכירה את התרגולת.

שתינו יושבות שם, בסלון המואר שלנו. רחוק כל כך מהדם והצעקות והרעש. יושבות ומסתכלות על רסיסים ואמבולנסים במרכז הבילוי ההומה ביותר בת"א. ככל שהשעות חולפות אני קופאת יותר ויותר. ההכרה מחלחלת באיטיות, אבל היא סופית ומפחידה. הפעם נהרגו נערות בגילי. נערות שהיו בחופשת פורים, בדיוק כמוני.