מאחורי הצלילים

יותר מ-3 שנים גרתי ברחוב דיזינגוף או בסביבתו הקרובה. סביבה הידועה יותר בכינוייה "רחוב הכלות".

בשנה הראשונה, בזמן הליכות לסופר השכונתי או לאיזו חנות בגדים, הייתי עוברת ליד חנויות שמלות הכלה, משווה, פוסלת ומדמיינת.

בשנה השנייה והשלישית, פתאום הדמיונות נהיו מוחשיים יותר. כשמדברים איתך על בית בקיסריה ועל שמות לילדים, לא רק שאת כבר מתכננת את שמלת הכלה המדויקת שתלבשי, אלא את כבר בודקת בחצי מבט מקומות אליהם את מגיעה (באירועים של אחרים), סופרת מוזמנים בלב, חושבת איך תשכנעי אותו לעשות חופה קצת פחות מסורתית (כי כל הדת הזאת היא לא ממש בשבילך) ויודעת שבסוף תוותרי ורק תתעקשי על רב של צוהר שייתן גם לך לתת טבעת (וקודם כל את בכלל צריכה לשכנע אותו שטבעת זה נורא יפה לגברים). ואת שותה לגימות מכוסות יין-חופה, ומחכה. יודעת בוודאות שזה יגיע.

כשאתם מתחילים ללמוד לרקוד אז את כבר בטוחה לחלוטין. בהשתקפויות שלכם בקיר המראות את רואה הבזקים של שמלה לבנה.

אחרי שנדמה לך שדברים קצת מתערערים את אפילו לוקחת שבר כוס מחופה נוספת שהיית בה, עוטפת בבד לבן, עוצמת עיניים, מבקשת, ומניחה בין הבגדים בארון. כמו שצריך.

ואז אתם נפרדים. ואת עוזבת את אותו רחוב "מהולל".

ובמתקפת החתונות שאת עוברת באותם חודשים, את מגלה שאת רק רוצה שקט. ושאת נורא שמחה שהצלחת לשבור את הסטטיסטיקה המשפחתית שלך ולא התחתנת קודם.

עם אהובתי דברים נראו אחרת.

אבל זאת לא חוכמה, עם אהובתי דברים מרגישים אחרת J

אני הייתי אמורה להציע, והיא הפתיעה אותי ובגדול.

משם לפה חלפה כבר כמעט שנה.

והנה – יש תאריך.

ומקום.

כשאני מדמיינת את אהובתי עומדת מולי בשמלה לבנה, כששתינו מתחת לחופה ומסביבנו כל אוהבינו אני מתרגשת עד כדי דמעות.

אני רוצה להתחתן איתה, אני רוצה להקים איתה משפחה חדשה בישראל, וחשוב לי להצהיר על כך קבל עם ועדה – בדיוק כמו כל זוג אחר.