מאחורי הצלילים

שלנו למעשה.

התשובה היחידה בעיני לזוועה של יום שבת היא נִרְאוּת.

בתוך כל החרדה, הפחד, ההלם והעצב הגדול הזה, אנחנו סוגרות פרטים אחרונים בשלל הכנות החתונה.

ומתרגשות.

לפחות אני יכולה להעיד על עצמי שאני מתרגשת. גם כאשר דברים לא ממש מסתדרים עם הטעם המאוד מוגדר שלנו (חלק מהטעימות למשל) או עם התקציב המעט מצומצם שלנו (כמו מחירי השמלות המופרכים למשל). אני מתרגשת, ושמחה ומתכננת.

התכנון העיקרי שלי בימים אלו הוא מה אני בדיוק הולכת להגיד לה שם מתחת לחופה. מלחיץ ומרגש.

ועכשיו, בשקט, התחיל עוד תכנון אחד.

דיברנו על זה כבר לא פעם. ושתינו כבר מוכנות לזה, והיום נעשה הצעד הראשון בדרך להקמת המשפחה שלנו.

(אין צורך באיחולי הצלחה, היא בסה"כ קיבלה הפניות מהגניקולוג לשלל בדיקות כאלו ואחרות, האקשן לא יתחיל לפני אוקטובר)

ואם עד היום חשבתי שאני מתרגשת מהחתונה, הטלפון שלה אח"כ הראה לי שזאת רק ההתחלה. וואי, כמה התרגשות.

החיים חזקים. האהבה מנצחת. והשילוב ביניהם וזאת התשובה שאני מעמידה מול שנאה, מול אטימות, מול חוסר הבנה. מול ההומופוביה.