מאחורי הצלילים

יש ארון! סוף סוף!

עברתי לדירה החדשה לפני חודשיים, נטולת ארון.

לפני ארבעה וחצי שבועות הלכתי סוף סוף להרצל וקניתי ארון, יפה, חדש. הבטיחו שיגיע תוך 10 ימים, אז הבטיחו.

ואז הבטיחו עוד קצת, ועוד קצת, ואז מחר ושוב מחר.

וביום ראשון, שאיימתי כבר לבטל את התשלום השני, אמרו סופית שביום שלישי. ואכן, הוא הגיע. היום!

אתמול כבר התכוננתי. שרטטתי את החדר על דף לפי קנה מידה, גזרתי ריבועים (גם כן לפי קנה מידה) של הרהיטים החשובים ושיחקתי "טטריס". על הנייר הרבה יותר קל לשנות דברים מאשר בפועל. בסוף מצאתי את הצורה שבה שאני רוצה שהחדר יהיה מסודר.

וסידרתי, והזזתי את הכל,(אתמול, ללא ארון) לפי התרשים, בתקווה שהכל ילך חלק והארון יכנס כמו שצריך ושאני אהיה מרוצה.

והארון התאים בול!

ואני נכנסת עכשיו לחדר וטוב לי, הוא מזמין להיכנס. כבר כמעט מרגיש כמו בית.

עכשיו נשארו שאר הדברים - לפי הסדר שם בצד.

את הדירה שלי בכללותה אהבתי מהרגע הראשון. אבל לוקח לי קצת זמן להרגיש שזה הבית. אני עוד צריכה לתת לחדר אישיות. אני עוד צריכה לבשל במטבח עוד כמה פעמים. אני צריכה להטמיע בקירות קצת זיכרונות, טובים ופחות.

ואז יהיה בית? אני מקווה שכן. אהבתי את זה שהיה לי בית, ולא רק דירה או חדר.

התחיל מחוייך, נגמר מעט מלנכולי, אבל אופטימי. דוגמא מצויינת למהירות בה מצבי הרוח שלי משתנים בזמן האחרון.