מאחורי הצלילים

החלטתי לנצל את הבמה הזו (כי במילא אין עדכונים ואף אחד לא יקרא...) ולהעלות על הכתב, כמה הבטחות שלי, לעצמי.

הסיבה היא בעיקר שאני מאוד טובה ברעיונות וחלומות, וקצת פחות (בלשון המעטה) בביצוע.

זאת גם הסיבה שהעליתי את רשימת הקניות שלי ואת ה-to do list שלי לרשימות בצד. ככה כל פעם שאני נכנסת אני רואה, ואי אפשר להגיד שזה לא רשום, ששכחתי, שלא שמתי לב - זה כאן מול העיניים.

אז מה הבטחתי לעצמי?

לומר אמת. (כתבתי "לא לשקר" ותיקנתי. הבטחות צריכות להיות בחיוב לא בשלילה) מבחינתי זה אומר קודם כל, לכבד את האדם שאיתו אני בתקשורת. להיות בהירה וברורה, ובעיקר לא לפחד. לא לפחד להודות בטעות, להודות שאני לא יודעת. שנית, זה אומר להיות שלמה. עם עצמי ועם האנשים בחיים שלי.

לשיר. קודם כל, להמשיך עם המקהלה הנוכחית. שנית, לעבוד על פיתוח קול בבית, לבד, עד נובמבר. בנובמבר (מתנה לעצמי ליומולדת) להתחיל שיעורי פיתוח קול מקצועיים.

ומכאן נובעת הבטחה שלישית. לשמור על תקציב מאוזן. אני לא חולמת על להיות בפלוס (כי זה קצת חלומות באספמיה) אבל כן להיות בשליטה. להיות מודעת להוצאות ולהיות בקשר עם חשבון הבנק שלי.

להתמיד בלימודים. בסופו של דבר יצא לי בסך הכל קורס אחד הסימסטר. וגם אותו, בינתיים, אני לא ממש לומדת. אז אני הולכת להתישב וללמוד, ואפילו להצליח

להיות בריאה. ללכת לחדר כושר, לבשל נכון, לצמצם את כמות מוצרי החלב שאני אוכלת... (הקטע המוזר הוא, שהפסיכולוגית הראתה לי אתמול, זה עד כמה הגוף שלי בריא מאז הפרידה. בקושי הצטננות הייתה לי, וזה למרות חוסר שעות השינה, למרות חוסר התיאבון, למרות כמויות האלכוהול ולמרות מוצרי החלב שעד עכשיו עשו לי שמות במערכת החיסון. לפעמים כדאי להקשיב לגוף שלך....)

להוקיר תודה. על מה שיש ועל מה שאין. לעצמי ולאחרים. לא לקחת דברים כמובן מאליו. כמו שהיא כתבה לכבוד היומולדת. יש לי עשרות דברים להודות עליהם, ואני נוטה לעיתים, לשכוח ולהסתכל רק על מה שאין.

ההבטחה האחרונה הובילה אותי לנושא שכבר כמה ימים יושב לי בראש, ועוד לא ממש ידעתי איך להעלות אותו.

המשפחה שלי היא אחד מהדברים עליהם אני מוקירה תודה מידי יום. וגם האנשים שהצטרפו אליה (קרי גיסי וגיסתי) יקרים לי ואהובים עלי מאוד.

לפני 5 שנים, ב-2002, גויס גיסי למבצע "חומת מגן". היה שם חודש, בתוך ג'נין, בתוך הלחימה האיומה. הוא חזר.

שנה לאחר מכן, כאשר החלו האזכרות, הוא ישב וכתב יומן לחימה, יום אחרי יום, ממש כאן בישרא.

אובייקטיבית אני לא. אני קראתי את היומן כשהוא סיים, ואני חוזרת וקוראת אותו מידי שנה מאז, בערך בתקופה הזו - פסח-יום השואה-יום הזיכרון.

מבחינתי הוא צוהר גם לעולם שלא מוכר לי, וגם פתח להכרות אינטימית יותר ועמוקה יותר עם אדם יקר ואהוב.

השנה, אחרי הקיץ, שבו עברתי (קצת, ממש קצת) חוויה דומה, תחת הקטיושות. יש לזה משמעות גדולה אף יותר.

תקראו, תפיצו, אולי זה יעשה משהו...

ואם אתה תקרא, אז כמו שאמרתי, ואחזור ואגיד פעמים רבות. אני אוהבת אותך מאוד, וגאה בך מאוד, וגאה באחותי עוד יותר על זה שהיא הכניסה אותך למשפחה שלנו.

ואחרי הכל זה מדהים בעיני, ומכמה סיבות.

דבר ראשון, זו אסופה נפלאה על נושא נפלא.

דבר שני, זאת עוד הוכחה לכמה המרחב הזה של הבלוגייה (חדשה ככל שאני אהיה בתוכו) הוא מרחיב ומאפשר ומשתף. כיף לגלות זכרונות שכוחים, ועוד יותר כיף לגלות אוצרות גנוזים שלא הכרתי קודם.

ובסוף - כיף גם לגלות שאפשר גם לעזור לחברה יקרה.

חוץ מזה שנזכרתי, שוב, כמה זכות יש לי שיש לי חברות כמו שיש לי.

אחד הדברים הטובים שצמחו מתוך הפרידה הזו, זה שהתקרבתי מחדש לחברות ישנות, חיזקתי קשרים והבנתי כמה אהובה אני, למרות הכל.

למרות שלחלק מהן היה קשה איתו והיה קשה עם איך שאני הייתי כשהייתי איתו, אף אחת לא ויתרה אז. ואחר כך אף אחת גם לא אמרה "אמרתי לך".

אהובות יקרות שלי, תודה. תודה על זה שאתן תמיד שם, כשאני צריכה כתף, חיבוק או מישהי לצחוק איתה.

אני אוהבת אתכן, מאוד.