מאחורי הצלילים

שוב אני בורחת.

לא נמצאת בכלל בבית, לא ישנה, מנסה לחשוב כמה שפחות, מתמכרת לקפאין. פוחדת להישאר לבד עם עצמי.

לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה.

ובכל זאת, המחשבות לא מרפות ואינספור תסריטים רצים בראש.

הוא חוזר, ביום ראשון. ואז מה? לדבר איתו? לספר לו? ומה לספר? ומה אני בכלל רוצה?

אני מחפשת תשובות בכל מקום אפשרי. והשורה התחתונה תמיד זהה: אין מישהו שיחליט או יבחר בשבילי. בסופו של דבר זה אני מול עצמי.

לא רוצה להתמודד עם זה עכשיו. היה לי טוב השקט הזה, מדומה וזמני ועדיין, שקט.

שימשיך, רק עוד קצת, עוד טיפה. שהכאב יתרחק עוד קצת, שעוד שכבה של עור תצמח.

מישהו מוכן לסדר שביתה בנתב"ג?